Accept – Stalingrad

אז מה חדש בגרמניה? מה שלום אחת מגדולות להקות המטאל המגיעות משם? מה שחדש זה Stalingrad, אלבומה החדש של ענקית המטאל Accept והראשון שלה מאז אלבום הקמבק עטור השבחים Blood Of The Nations שיצא לפני שנתיים. אני הראשון שאודה שחלק מהקסם של Blood Of The Nations פג, זה כבר לא לשמוע אלבום קמבק מפתיע עם סיפור סינדרלה של סולן אמריקאי שמצא את עצמו באחת מלהקות המטאל החשובות בעולם, אבל מה שנשאר זה אחלה הבי מטאל, ונראה לי שזה מספיק. למי שלא יודע את הבסיס, הנה Recap קצר: Accept הוקמו ב 1976, עם גלגול מקורי שהולך אחורה עד ל 1968. שניים מהחברים הבולטים היו הגיטריסט והכותב Wolf Hoffmann, והסולן Udo Dirkschneider בעל הקול הגבוה והצרחני שהפך לסמל המסחרי של הלהקה.

הלהקה הביאה מטאל כבד יותר מזה שנודעו בו ה Scorpions, ומהר מאד הפכה לאחת מלהקות ההבי מטאל החשובות באירופה ומאלה שהביאו את המטאל למקום שאליו הגיע במהלך השנים בגרמניה. בשנות השמונים שירים כמו Balls To The Wall ו Metal Heart הפכו ללהיטי ענק, ודחפו את הלהקה אל מחוץ לגבולות גרמניה. האופוריה נעלמה כש Udo עזב לראשונה לטובת קריירת סולו בהרכב הנושא את שמו, נקודת השבר שממנה הלהקה מעולם לא התאוששה. Udo אמנם חזר לשני אלבומים שהוקלטו בשנות התשעים, אבל האלבומים כבר לא היו זה, הקסם לא היה שם – והלהקה נעלמה סופית מהמפה ב 1996, כש Udo ממשיך בקריירת סולו לא רעה בעצמו.

נגלגל קדימה ל 2010, הלהקה חוזרת לפעילות ועושה חזרות באולפן, Wolf מיודענו התגלגל לאיזה ג'אם מאולתר עם Mark Tornillo, סולן אמריקאי וותיק שפעל במהלך השנים עם ההרכב המדשדש TT Quick, והתוצאה הייתה הבחירה המפתיעה בו כסולן החדש של הלהקה. אם רבים ציפו או לחזרתו של Udo או לסולן מוכר, הרי שההצלחה של Tornillo בתפקיד הייתה לא פחות ממדהימה. השירה שלו הזכירה מצד אחד את Udo, ומצד שני הביאה גם גוונים וסגנון אמריקאי ונרחב יותר שהיה חלק ממה שעשה את Blood Of The Nations לאחד מאלבומי ההבי מטאל הטובים של העשור האחרון ואחד היחידים שהזכיר ללא מעט מהוותיקים במטאלי סטים את שנות הפאר של ז'אנר המטאל המסורתי בשנות השמונים.

Stalingrad פותח עם Hang, Drawn and Quartered, שיטת המתה חביבה במיוחד שהייתה נהוגה בימי הביניים, בה היו תולים את בר המזל, פותחים לו את חלל הבטן, שולפים את כל מרכיבי הצ'ולנט שמתחבאים שם, ואז גם קוצצים אותו כמו קבב בולגרי ובדרך כלל גם שולחים בדואר שליחים לכל רחבי המדינה למען יראו ויקיאו. השיר לעומת זאת, מתחיל עם הרמוני ליד ומתקדם לשיר הבי מהיר ואיכותי במיטב המסורת של הלהקה. ההפקה של Andy Sneap הבריטי, מי שהפך לסוג של חבר נוסף בלהקה, הפיק את האלבום הקודם וגם היה שותף בכתיבת חלק מהקטעים – נשמעת נהדר, מלוטשת, ברורה, כוחנית – הוא יודע להוציא כל מה שטוב בלהקה הזו.

שיר הנושא הוא אחד הרגעים החזקים באלבום, שגם מחזיר אותנו קצת ל Teutonic Terror, הסינגל הראשון מהאלבום הקודם שגם הפך לתופעה כשהקליפ שלו חצה את סף מיליון הציפיות ביו-טיוב, לא רע ללהקה לא אופנתית בעליל שכל קשר שלה לקהל הצעיר הוא זה שחבריה הם אבות וסבים לכאלה.. השילוב של ריף זכיר וחזק, פזמון מלווה בשירת רקע גברית שמזכירה את מקהלת הצבא האדום עם כל שפמי חבריה, זה עובד. אז נכון, זה קיטש וזה גרמני בערך כמו סרט משנות השבעים שבו גבר משופם וכעור שואל איזה פראוליין אם היא צריכה עזרה עם ה Installieren שלה (צנרת, למי שלא שולט בגרמנית), אבל זה לא משנה – זה הבי מטאל סוחף, מסוקס, נוטף מיליטאנטיות, כזה שאפשר לשיר איתו תוך הנפת כוס בירה וטבילה של בראטוורסט לתוכה כקינוח.

Hellfire הוא שיר אווירתי יותר, שמוקדש לזכרון ההפגזה המקומית על Dresden, העיר הגרמנית שבמלחמת העולם השנייה הפכה לשירותים הציבוריים של כל מטוסי בעלות הברית שהורידו עליה כמויות אדירות של חומרי נפץ. אחלה שיר, כבד, מלודי, ו Wolf חברינו וידידו לגיטרה Herman Frank, מי שהיה שותף לשניים מהאלבומים הקלאסים ביותר של הלהקה בשנות השמונים – מרביצים כאן לידים מלודים שצריך ללמד בבתי הספר למטאל שכנראה יוקמו מתי שהוא בשבדיה או בגרמניה. זה ממשיך, Shadow Soldiers מוריד את הקצב, מלא אווירה – קצת טרגי לאוזניים אבל כבד ואיכותי ביותר. לאחריו הלהקה מגיחה עם Revolution, פזמון מטאלי קליט ומקצב סוחף – עוד רגע חזק של הלהקה.

אני אסכם, למרות שאין כאן את ההתלהבות הראשונית שהייתה ב Blood Of The Nations, וגם לא להיט ברור כמו Teutonic Terror (למרות ש Stalnigrad מתקרב), בסופו של דבר מדובר בעוד מנצח מבית Accept. ההפקה מעולה, הנגינה מדהימה, השירה איכותית, והשירים הם המנוני מטאל כתובים היטב, בעולם של להקות מטאל צעירות ולא רעות, טוב שיש להקת מטאל ישישה במיוחד שעושה משהו שהוא הרבה מעבר ללא רע, כי עם Accept של היום גם חומר בינוני שלהם ניצב כמה דרגות מעל רוב החומר הטוב ביותר שמרבית הלהקות מוציאות.