Adagio – Dominate

אחרי שחגגנו את השנה האזרחית, הגיע הזמן לחזור לעבודה. את הכבוד לאלבום הראשון שאני אסקור בשנת 2006, אני נותן ללהקת הפרוג מטאל הצרפתית, Adagio. הלהקה בהנהגתו של סטפן פורטה, הגיטריסט וכותב החומר העיקרי, הוציאה עד כה 2 אלבומים, כאשר האלבום הקודם שדרג את יכולתה בכמה רמות מעלה, בין היתר בגלל שדרוג המוטיבים הסימפוניים והחלפת הקלידן (ריצ'רד אנדרסון הוחלף בקווין קודפרט). Adagio המשיכה לשמור על חוסר יציבות מבחינה פרסונלית, ובאלבום האחרון היא עם מתופף חדש, אריק לביילי, ועם זמר חדש, גאס מונסנטו, שהחליף את דיוויד רידמן (Pink Cream 69).

האלבום החדש ממשיך את הסגנון המוסיקלי של הלהקה שאופיין בעיקר באלבום הקודם. ג'ון וויליאמס המשיך להשפיע על פורטה בכתיבת קטעי התזמור והרעיונות הסימפוניים שמובאים בשירים. כמו כן, בחלק השירים יש שילוב הן שירת גראול ושירה נקייה, אמנם לא כמו ברמה אצל Opeth, אבל עדיין יוצר גיוון מעניין בשיר. השיר שפותח את האלבום, "Fire Forever", שיר באופיו בסגנון פאוור-פרוג מטאל, מאד מזכיר בסגנונו את Symphony X (שהיא הלהקה המשפיעה ביותר על המוסיקה של אדאג'יו), דומיננטיות של הגיטרה, ומעבר קצרצר ניאו-קלאסי באמצעו. הקטע השני, קטע הנושא של האלבום, מתחיל עם קטע תזמורתי מרתק, שיוצר אווירה אפלה. גם הקטע השלישי, "Terror Jungle", מתחיל עם ריף מטאלי שמלווה בכינורות דרמטיים בהתחלה, ושוב הכתיבה בסולמות מינוריים יוצרת את תחושת האופל. זהו לטעמי אחד השירים הטובים ביותר באלבום, יוצר שילוב קדוש בין הפרוג מטאל לבלאק מטאל.

בשיר הרביעי, עבודת קודש של פסנתר מצידו של קודפרט, שגם לא מוותר על סולואים במהירות האור בשיר זה, הסולואים מושפעים ללא ספק ממייקל פינלה (Symphony X). הקטע החמישי עם הקדמה סימפונית מדהימה במשך שתי דקות שנשמעת כאילו נלקחה מסרט של דיסני, נקטעת בריף גיטרה 7 מיתרים בסגנון פנת'רה, שממשיך אל תוך פזמון אופייני של אדאג'יו שנשמע לנו מוכר כאילו נלקח מהאלבום הקודם. ממליץ לכם להקשיב לשיר השישי, אם רציתם ללמוד איך כותבים פרוג מטאל איכותי, זוהי הדוגמא המצוינת כי השיר הזה פשוט מושלם – רעיונות שונים שמפתחים את השיר ולא יוצרים סטטיות, סולואים מצוינים של הגיטרה והקלידים, ועבודה טובה מאד של התופים והבס. עכשיו מגיע הקטע ההזוי ביותר של האלבום, קאבר לשיר "Fame". כן, אתם לא טועים, פורטה וחבריו החליטו לבצע קאבר לסדרת הטלויזיה המיתולוגית "תהילה". עצם הרעיון שעשע אותי מאד עוד לפני ששמעתי את הקאבר, כי מה שקופץ לראש ישר הוא: "איך אף אחד לא חשב על זה לפניהם?". הפרשנות המוסיקלית של אדאג'יו לשיר Fame בהחלט מעניינת, ומבליטה את סגנון הלהקה.

ההרגשה לפעמים היא שפורטה משתלט יותר מדי על האלבום, ויש חלקים שהן נטו מפגן יכולת טכני של הגיטריסט, ולפעמים זה מעיק. לשמחתי, הקלידן, קווין קודפרט, ממשיך במגמת המצוינות שלו מהאלבום הקודם, קטעי פסנתר קלאסיים לצד סולואים טכניים שמבליטים את יכולת הכתיבה והנגינה המעניינת שלו. השירה של מונסנטו טובה אך קולו בהשאווה לרידמן פחות טוב. נקודה שאכזבה אותי היא העובדה, שלמרות קטע הבונוס הנוסף ליפנים, האלבום באורך 47 דקות, וזהו חסרון מובהק לאלבום שמתיימר להיות פרוג מטאל. השירים קצרים לפעמים, ויש הרגשה שהיה אפשר לפתח יותר את חלק מהשירים ולהוסיף להן וריאציות ורעיונות נוספים ולהעמיק את הכתיבה. בסיכומו של דבר, האלבום מהנה, מאחר והוא משלב סגנונות שירה שונים, ויוצר פרוג מטאל חדשני שמשלב אלמנטים סימפוניים, יחד עם יסודות מטאל קיצוני יותר, הביצועים בייחוד של הקלידים והגיטרה מרשימים מאד והם סיבה מספקת כדי לרכוש את האלבום הזה.