Agalloch – The Serpent & The Sphere

מה לישראל ולעיר האמריקאית פורטלנד? על פניו, בערך כלום. מצד אחד קילומטרים על גבי קילומטרים של מדבר, יובש וסכנה קיומית. מצד שני, גשם זלעפות ושקט כמעט מטריד. אין זה פלא שבצד השני של העולם דברים נראים אחרת ואיכשהו, כולנו מחפשים תמיד את המכנה המשותף, משהו להזדהות איתו, שיחבר אותנו אל השונה מאיתנו. ל-Agalloch, שמגיעה בדיוק מאותה פינה קודרת ואפורה, הדברים ברורים מאליהם – הרי רק לפני שלוש שנים קיימה כאן הלהקה את ההופעה הארוכה בתולדותיה. אם נשים בצד את החברות האמיצה מהתקופה שקיומה של תרבות מטאל היה מאבק של ממש, הקסם של הלהקה נעוץ בפשטות, ביכולת לכתוב שירים ארוכים מעשר דקות עם מעט מאוד מילים. עד כמה שבכל אלבומיה יש את אותו יסוד שקל לאתר במהרה, מאז האלבום האחרון יצאה הלהקה לסיבובי להקות רבים שהביאו פריצה במובן שלא היה מנת חלקה של Agalloch עד כה והביא לשינוי מחשבתי בכל הנוגע לאופן השיווק והתדמית של הלהקה.

בכל זאת, אם נסתכל לעומק, אין ללהקה את הקיטשיות של Dimmu Borgir או את התדמית המינית-משהו של Cradle of Filth (לפחות בראשית דרכה), שהפכו אותן ללהקות מיינסטרים במובנים רבים וסירסו במשהו את חדוות היצירה שלהן. אין לה את הקלילות וקלות הדעת של הרוב המוחלט של להקות הפולק באשר הן, או את ההתחכמות שהפכה את Opeth למה שהיא היום – ומאז הספיקה לצאת משליטה… אבל על כל דבר שאין, אתם תמצאו אצל Agalloch שלושה שדווקא יש. לשילוב שאין כמוהו בין הפולק העדין, הבלאק המחוספס והדום המדוכדך אין מתחרים וארבעת אלבומי הלהקה עד היום נסובו סביב רעיון זה, כל אחד בדרכו שלו. גם האלבום החמישי, The Serpent & The Sphere, קורץ לנו ככזה שבו רב הנסתר על הגלוי.

אם תתאמצו ותחפשו מה שונה הפעם, תגלו נגיעות משמעותיות של דום מטאל ודרכי הגשה מעט יוצאות דופן, ביחס למה שהתרגלנו להכיר. "Birth and Death of the Pillars of Creation" מהפנט לגמרי ויש מי שיחשוב שהשיר לא כל כך ממריא לשום מקום – אולי תטעו לחשוב שזהו בכלל שיר של Ahab או להקה דומה… אבל הליווי האקוסטי המיוסר נוגע בעדינות בדיוק בנקודות הנכונות. לא לגמרי מה שציפיתי לשמוע אבל בהחלט ברוח התוצרים האהובים של Agalloch, עם ציפייה להמשך ותקווה לעוד חידושים. כך גם ב-"The Astral Dialogue", השיר האהוב עליי באלבום, מגוון בין קצב מוגבר-משהו, צווחות גבוהות וריפים לכלל דבר ועניין – לא עניין ברור מאליו אצל הלהקה – למלודיה. מידת הקיצוניות ההגיונית למדי של Agalloch ממלאת את השירים בחיוניות ושומרים על החורפיות שלהם במידה. ההובלה של התופים נותנת את הטון והייחוד, כך שההרמוניות של הלהקה באמת לא נשמעות כמו שום דבר חוץ מהמוזיקה שלה עצמה.

"Dark Matter Gods" הוא כנראה השיר הכבד באלבום. כלי לא ברור שנשמע כמו תקתוק שעון סוחף אותנו הלאה וממלא כל האזנה בעוצמה. ככל שהדיסטורשן מכה באוזן הפולק נפקד ממקומו הקבוע, לפחות עד סופו של השיר. למען האמת, הדברים צריכים להיאמר – מוזיקת "פולק", בהגדרתה, היא מוזיקה עממית, השייכת לעם מסויים, לתרבות כלשהי. מאז ומתמיד ובעיקר אחרי כל השנים שעברו, הנגינה של Agalloch טומנת בחובה כאלו עולמות תוכן שלא ניתן לטעות בתו האיכות שלהם ובסימני ההיכר. הלהקה לא מתנחפת לאף אחד – ואולי זו הסיבה שמן ההיבט השלילי, דווקא "Celestial Effigy", השיר שתורם לאלבום יחסית מעט, נבחר כסינגל. זו גם הסיבה, מצד שני, שב-"Vales Beyond Dimension" נפגשים הדום מטאל והפוסט רוק לשינויי קצב ומהלכים כבדים למדי. בנקודה הזו קל לראות שהמאזין זקוק להרבה ריכוז כדי להבין את השירים האלו לעומק וגם הלהקה זקוקה לו כדי להוציא מעצמה את המיטב. בכמה רגעים נדמה שאפשר היה לתכנן חלק מהמהלכים אחרת, אבל בשעה שלמה של מוזיקה זה ממש לא מה שיפגום לי בהנאה.

The Serpent & The Sphere הוא האלבום השלם ביותר של Agalloch עד היום. הוא לא הכי כבד, הוא לא הכי נקי, הוא גם לא הכי מורכב – הוא הכי כנה. מתקבל הרושם שהלהקה לא ויתרה בו על אף רעיון ולא חששה ללכת עד הסוף עם כל מה שרק עלה לחבריה לראש. "Plateau of the Ages" חותם את כל העסק והוא רועם, מינימליסטי, זועק לשמיים, איטי ומרגש – הכל ביחד ולחוד. Agalloch היא הכל והיא מעט מאוד, כשבאלבום כזה, שנפתח ומסתיים בשירים הארוכים שבו וכולל שלושה קטעי מעבר נוספים ומקסימים בהחלט, יוכלו מיטיבי הלכת למצוא עוד המון מהמקום שממנו הגיעה המוזיקה שהם אוהבים. למעריצים החדשים הייתי ממליץ לנסות מזלם עם Ashes Against the Grain, מה שעדיין לא מפחית מעוצמת ההישג.