Ahab – The Boats of the Glen Carigg

מאחורי הרבה מטאליסטים מתחבאים גיקים. זה לא סוד כל כך. חלקם גיקים של מחשבים, חלקם של קומיקסים וחלקם של ספרים. Ahab הם גיקים של ספרים. ספרים מסוג מסויים, יש לציין.

Ahab עושים פיונרל דום, לא סגנון פופולרי מדי אפילו בקרב חובבי מטאל ותיקים ובעלי ראש פתוח, ובכל זאת משמיעה ראשונה הם הצליחו לכבוש את ליבי הפולני והקר. מאז 2004 Ahab הגרמנים חותרים במעמקי האוקיינוסים, שרים על מפלצות ים אגדיות, ספינות טרופות ומלחים כל כך חסרי מזל, שעדיף היה להם לעבוד במקדונלד'ס. באמתחתם ארבעה אלבומים באורך מלא, כאשר האחרון שבהם הוא The Boats of the Glen Carigg, המבוסס על ספר בעל אותו שם. הספר מספר על ניצולים מהספינה "גלן קריג" שאבדה בים והרפתקאותיהם.

השיר הראשון, The Isle, מתחיל את האלבום בפריטה אקוסטית ושירה נקייה שמתארת את הסיפור מנקודת ההתחלה, כאשר אנשי הספינה נמצאים בסירות ההצלה חמישה ימים אחרי שהספינה שלהם טבעה. מספר שניות אחרי שהבנו איפה אנחנו כרונולוגית, נכנסות גיטרות בדיסטורשן כבד ואיטי, כיאה לז'אנר ומיד אחריהן הגראולים האימתניים של דניאל דרוסטה. השיר נע בין אותו דיסטורשן ואותם גראולים לקטעים שקטים ואקוסטיים, מעין אנלוגיה לליריקה המספרת על הגעת המלחים לאי לכאורה נטוש, אך כזה הנשמעים בו קולות ורחשים. השיר מסתיים במיטב האלימות ש-Ahab יכולים לספק לנו, עם ריף איטי וכבד שחובט בך כמו פטיש, כשיש לו Lead של גיטרה עם תבלין חזק של אפקט וואה-וואה, בלי הרגל של קירק האמט עליו.

The Things That Made Search אינו שונה כמעט כלל מהשיר שלפני, אך הוא מצליח להדגיש מימד מאוד משמעותי בשירה. ככל שהשיר מתפתח לירית לכיוון דרמטי ומפחיד יותר, כך השירה הופכת מנקייה לאלימה, כשהשיא הוא בשתי השורות האחרונות, כאשר אחד מהמלחים רוצה להזהיר את האחרים מהמפלצות שעל האי, וכאן נשמע הסולן כאילו הוא ממש קורא להם בכל ריאותיו: " Brace yourselves! There's more to it than meets the eye".

השיר השלישי הוא תיאור של הסופה, השיר נפרש פרק זמן של לא פחות משש וחצי דקות, ונראה שהוא חותר (הבנתם? חותר! הא הא!) להיות השיר הקצבי יותר של האלבום (עד כמה שפיונרל דום יכול להיות קצבי). מהרגע הראשון השיר סוחף בגל של אלימות, מלודיות שנדבקות לראש ועבודת תופים קצת יותר מעניינת משאר האלבום. גם בשיר הזה ראוי לציין את התצוגה הווקאלית, תצוגה שנעה מגראולים אלימים לשירה נקייה, ובחזרה לגראולים שנשמעים בדיוק כמו מה שהם מתארים – סופה כל כך חזקה שלעומתה אי אפשר לשמוע שום צליל אחר.

כדי לעשות מעבר חד, השיר The Weedmen נשמע כמו מתמודד מכובד לתחרות "השיר האיטי ביותר בעולם". חמש עשרה דקות של פאוור קורדס וגראולים נמוכים ומחרחרים מתארים לנו פחד. השיר כולו מתאר פחד מאנשי העשב – יצורים מחרידים בעלי זרועות תמנון אשר נמצאים בין הצמחים באי עליו תקועים המלחים, ואשר בחסות החשכה מנסים להרוג את המלחים. שש וחצי דקות אל תוך השיר והגראולים נרגעים, הדרמה נרגעת אך לא המתח. כל זאת על מנת שוב לשרת את האווירה אותה ההרכב מנסה לבנות לנו כאשר הסולן שר על השקט שנשאר, ועל הפחד מהשקט והידיעה שהמפלצות עוד שם בחוץ, אורבות. אחרי שמונה דקות של שיר הסולן עוצר ומאפשר ללחן העיקרי של השיר לסחוף אותנו כמו הגלים בסערה, וכל שנשאר לי זה לעצום עיניים ולדמיין את עצמי על החוף, מנסה לברוח מהפחד, כאשר פעם בחצי דקה חוזרת לה צעקה, שמזכירה לי שגורלי כגורלם, ועדיף לי לחזור למציאות.

To Mourn Job עושה מה ששיר פיונרל טוב עושה. מקונן על מותו של אהוב. בחלק זה של הסיפור, Job (איוב, אם תרצו), נרצח על ידי המפלצות מהשיר הקודם, מה שגורם לשאר המלחים לשרוף את האי, רק כדי לקום בבוקר למחרת ולגלות שהגופה של Job נעלמה.

גם כאן השיר נע בין סאונד נקי לבין דיסטורשן וגראולים, שלמעשה נותנים את הפרשנות של הלהקה לתחושות של הדמויות בסיפור, מוסיפים מימד נוסף של כעס מעבר לפחד, דרמטיות, מצוקה ובעיקר פעימות לב. אחת עשר דקות אל תוך השיר אחאב מזכירים לנו שגם את הז'אנר הכי איטי במטאל אפשר לנגן בהופעה, כאשר אחרי שקט מחלחל מתפוצץ עלינו קטע סלאם איטי וכבד, מהסוג שדורש מהראש שלך ושל עוד כמה מאות אנשים לזוז קדימה ואחורה יחד ולזכור שגולגולות אפשר לפצח לאט.

האלבום נחתם בעוד שיר ארוך ואיטי, שמבחינה עלילתית מהווה התרה וסיום, כאשר המלחים מוצאים ספינה שהייתה תקועה, ויחד איתה נוסעים בחזרה הביתה. לשיר יש מבנה חד כיווני, הן בלחן שמתחיל אקוסטי, הופך לדיסטורשן איטי ועם הזמן מגביר קצב והופך "גדול" יותר והן בשירה הנקייה הנשמעת בדיוק כמו המלחים בשלב זה – עייפה, מבוהלת, עצובה ובוכייה.

לסיכום, האלבום הוא מעל שעה של סיפור אימה עצוב המסופר על ידי מוזיקה אווירתית עצובה, קודרת, אפלה וכבדה כמו שפיונרל דום אמור להיות. הדבר ממנו אני הכי נהניתי היה העבודה הווקאלית חסרת הפשרות, שהצליחה לחבר אותי לתוך הסיפור ולליבם המפוחד של הדמויות. אלבום מומלץ בהחלט לחובבי הז'אנר בפרט, וחובבי גראולים בכלל.