Akercocke – Choronzon

פעם בכמה שנים מגיח אלבום שמחדש כל כך עד שאפשר לחשוב שלא תשמעו עוד משהו שנשמע דומה לו בכלל.
ב-2003, Choronzon עושה את זה ובגדול. נתחיל ככה: אם עוד לא שמעתם את האלבום Goat of Mendes של Akercocke, משנת 2001, עשו זאת עכשיו. אחרי שתעשו את זה, צאו וקנו את Choronzon, שנכנס בקלות למקום גבוה ברשימת האלבומים הטובים שלי לשנת 2003 (וזו תחרות קשה).

למי שלא מכיר, אוכל לסכם את Akercocke בתור אחת מלהקות הבלאק/דת' מטאל המקוריות ביותר ששמעתי אי פעם. כל מי שלא מסכים איתי אולי לא שמע מספיק את Goat of Mendes, אבל את Choronzon הוא כנראה לא שמע אף פעם אחת, מכיוון שזה כל מה שצריך בשביל להבין שעוד לא נשמע אי פעם משהו כמו מה שהולך פה.

אל Akercocke, ארבעה סוגדי שטן בריטים מטורפים הלבושים בחליפות באופן קבוע, התוודעתי לראשונה כאשר קראתי מאמר קצר עליהם בגליון של המגזין Kerrang שקניתי בסקוטלנד אי שם בשלהי שנת 2000, אך רק לפני כחצי שנה השכלתי לשמוע את אלבומם המרהיב משנת 2001. התוצאה שהתגלתה לאוזניי היתה אחד מאלבומי הבלאק מטאל (או בלאק/דת', לעקשנים) המדהימים ביותר והמקוריים באמת ששמעתי מעודי.

האטמוספירה שיוצרים Akercocke במוסיקה שלהם אינה פחות אגרסיבית, שטנית ואפילה מזו של יצירות מופת כגון De Mysteriis Dom Sathanas של מייהם, או In The Nightside Eclipse של אמפרור (כנראה האלבום שהוזכר הכי הרבה בכל סקירותיי השונות אי פעם), אך המוסיקה של הלהקה היא כל כך מקורית וכל כך שונה מכל מה שנעשה אי פעם בתחום הבלאק מטאל עד שכמעט הייתי מגדיר אותה כפרוגרסיבית או אוונגרדית, אם לא הייתי שונא כל כך את ההגדרות הללו.

עד כאן על Goat of Mendes, שאין לי אלא לומר שוב שאם עוד לא שמעתם אותו, באמת שאינכם יודעים מה אתם מפסידים. מי שכבר הספיק להשתפשף בסקירותיי יידע שאיני נותן המלצות
שכאלו על אלבום שהוא "סתם" עוד תוספת לז'אנר שלו. Akercocke הם הצליל של העתיד, ואם המגמה הזו היתה ברורה כבר באותו האלבום הקודם, הרי ש-Choronzon מקדם אותה כל כך עד שניתן לומר כי הוא כנראה יצירת המטאל הקיצוני החשובה של שנת 2003.

Choronzon אמנם דורש קצת ראש פתוח, שכן הוא לא אלבום רגיל בשום צורה, אך ההסתגלות אליו מהירה, וההנאה מרובה. כבר משיר הפתיחה המרושע, Praise The Name of Satan, ניתן לשמוע כי מה ש-Akerocke עושים הוא כבד ומטורף יותר מהרבה נסיונות אחרים לפריצת גבולות בתחום המטאל האפל באמת. כשרונותיה המוסיקליים של הלהקה מרשימים בהחלט, אך הרבה יותר מרשימה היא הכתיבה עצמה. אודה כי קצת קשה לי לתאר את מה שהולך באלבום הזה, אבל הפעם אני כבר לא מפחד להשתמש במונחים כמו "אוונגרדי",
כי Akercocke עושים את מה שהם עושים בצורה מבריקה כל כך שכל סופרלטיב שאמצא יתאים להם. בחירות הקצב של הלהקה אינן סטנדרטיות בשום צורה, והבחירה שלהם
לוותר הרבה פעמים על המהירות לטובת "משיכת" הרגע או השהיית אווירה מסוימת, כל זה מבורך בהחלט. עם זאת, גם מהירות לא חסרה לנו כאן. המוסיקה של Akercocke היא הרבה פעמים לא בהכרח אגרסיבית, אלא מתמקדת יותר באווירה, אך כאשר החבר'ה האלה בוחרים להיות אגרסיביים הם בהחלט יודעים כיצד לעשות זאת.

מעבר לתפקידי הגיטרות המרהיבים, הבסים המקוריים, והתופים שמספקים קצב נהדר ומיוחד, ברצוני לציין במיוחד את כשרונותיו של סולן הלהקה, Jason Mendonca, שהוא מבין הסולנים החולניים ביותר שיצא לי לשמוע. כאשר הוא בוחר בצרחות בלאק, צרחותיו יעמידו את השערות גם על עורפם של המתים. כאשר הוא בוחר בגראולים, הוא עושה אותם בצורה כה נמוכה וכה מרושעת שאפשר להתבלבל ולחשוב שאולי בטעות נחתנו כאן על Domination של מורביד אנג'ל, אך דבר מיוחד באמת קורה כאשר ג'ייסון בוחר דווקא בשירה הנקייה. זהו אלמנט יחסית מפתיע אצל להקה כבדה כל כך כמו Akercocke, אך מצד שני אותה השירה הנקייה מוסיפה גם לא מעט לתדמיתה השטנית של הלהקה, מכיוון שהיא יוצרת אפקט מסוים של התמסרות מלאה לכל מה שהמוסיקה מנסה להעביר. זה עבד אצל אמפרור, וזה עובד בצורה לא פחות מצוינת אצלAkercocke.

יש כאן הרבה בלאק מטאל, אבל גם הרבה מאד דת' מטאל, ואני חושב שפחות או יותר לכל מי שמתעניין במטאל קיצוני באמת יש מה לחפש כאן. לצד כל הנגיעות ה"רכות" שבמוסיקה כגון המקצבים האיטיים לפעמים והשירה הנקייה, Akercocke יוצרים אלבום שהוא נגיש באותה מידה בה הוא מיוחד, והוא מקורי וחדשני פי שתיים משתי המידות הללו גם יחד. עלול להיווצר מסקירה זו הרושם המוטעה שהאלבום הוא כולו איטי ונוגה, אך זהו לא בהכרח המצב. ב-Choronzon יש אף יותר קטעים מהירים, מטורפים ו"שוברים" מאשר קטעים נקיים, אווירתיים ומשונים.

אם מסתכלים על מגמת השטניזם במטאל לאורך השנים, אפשר כמובן למצוא הרבה להקות שביטאו את הזרם הזה כמו שצריך, ועוד הרבה יותר להקות שניסו ולא הצטיינו בכך, אבל כל פעם
שאני מקשיב למוסיקה של הלהקה הנפלאה הזו – וזה קורה בשבועות האחרונים לפחות פעם ביום – איני יכול שלא לחשוב שאם מישהו היה נותן לשטן להקה שיוכל לפקד עליה, ככה היתה נשמעת התוצאה. אני אמנם איני שטניסט, אך תמיד טוב לשמוע אלבום שבו להקה לוקחת את כל מה שהיא מסמלת ומשקיעה את כל מה שיש לה בלבטא את הרגש הזה.

בין אם אלו שירים אגרסיביים לגמרי כמו Praise The Name of Satan ו-Enraptured by Evil, או שירים שמתמקדים קצת יותר בצד האוונגרדי והאווירתי של המוסיקה, כמו
Leviathan, או Son of The Morning, האלבום הזה לא מפסיק להלהיב, לחדש ולהדהים לשנייה אחת, מהרגע בו הוא מתחיל עד השנייה בה הוא נגמר.

בעוד שאם עוד לא שמעתם את Akercocke, אני ממליץ לבדוק קודם את Goat of Mendes שהוא קצת יותר קל ומהנה להקשבה, בכל אופן אל תרשו לעצמכם לפספס את Choronzon, שהוכתר כבר על ידי מספר מקורות כאלבום השנה של 2003, ובצדק. אמנם היו לא מעט אלבומים שהרשימו אותי עמוקות השנה, אבל Choronzon מבטא פשוט גישה חדשה לעשיית מטאל קיצוני. Choronzon, האלבום האולטימטיבי לסגור איתו את שנת 2003, עכשיו ב-Earache Records. דבר כזה עוד לא שמעתם.