Alcest – Ecailles De Lune

אי שם בצרפת, מוחו של בחור המזדהה בשם Neige, החליט לצאת בפרויקט בלאק מטאל שאפתני לפני כמה שנים טובות (או לא כ"כ טובות). הוא היה פחות או יותר עלום-שם למעט הקהל המצומצם והעיקרי שהיה לו, קטן ומשתייך בעיקר לאנדרגראונד. בשנת 2005 הוא הוציא אלבום בשם Souvenirs D'un Autre Monde, שמצד אחד גרף הצלחה רבה עקב כך שהיה פתוח למעבר סגנונות רבים דרכו, וכלה בביקורות שהטיחו אותו כאסופת ג'אנק המתיימרת להיות משהו מיוחד מדי. יהיו הדעות לכאן ולכאן, לגבי היכולות של Neige לא היה ויכוח – פרויקט יחיד שהוציא אלבום שגם אם הוא מתיימר להיות מיוחד, הוא לפחות עושה את זה באופן כנה.

אני, אישית, חשבתי שאותו אלבום יושב במקום טוב באמצע. הוא לא מה שניפחו אותו להיות, אבל הוא גם לא פופוליסטי ומלוקק, להפך. הזמנים מעט עברו, ההוצאה החדשה של ההרכב יוצאת לאור, Écailles De Lune. מתחילתו ועד סופו, האלבום מספק רגעים שלמים של נחת, של פריטות גיטרה עדינות והשפעות Shoegaze המתאימות את עצמן במקום. כמו ב-Souvenirs (…), גם כאן ההוצאה מתחלקת למספר מצומצם של טראקים, כשכל אחד מהם יחסית ארוך (הקצר ביותר מגרד את ה-5:30 דקות), מבלי להחשיב את מספר ארבע, שהוא מעבר שבו אין לי סיבה לגעת מכיוון שהוא סתמי לחלוטין, במילים פשוטות.

פותחים את האלבום עם החלק הראשון של "Écailles De Lune". אלו מביניכם המכירים את הפרויקט (Neige עשה לא מעט דברים) Amesoeurs יוכלו לשים את אצבעם בקלות על השפעות של הנ"ל – ערבוביה הנעה בין מקצב רגוע וזורם, שירה רגועה, הרגשת פוסט-רוק שלמה שמתכסה בעוד ריפים זכורים-לטובה ומלודיות שקטות. האכזבה גדלה בי, כי הרבה עניין, בתכל'ס לא היה פה. לאחר מעבר איטי ונעים למאזין, השיר עולה מדרגה, מגביר את הקצב, והתופים כבר לא חלושים כמו שהיו ומתעוררים לחיים כדי לקבל אחריות על המהירות, הגיטרות הופכות לאגרסיביות יותר, והקערה מתהפכת מעט.

החלק השני ישיר בהרבה – גל של בלאק מלודי ובלאסט-ביטים, צרחות וגיטרות חותכות נופלות על המאזין כשהמקצב גם נרגע ובכל זאת נהפך לכבד יותר, עד שבסופו של דבר השיר נופל לאותה תבנית קודמת, רק בצורה הפוכה: הפסקה מעטה, רגיעה, ואז שינוי הסגנון, אבל באופן חכם, מבלי להיכנס למלכודת של עומס-יתר מבחינת כלים ואווירה. "Percées De Lumière" קולי בדיוק למה שציפיתי למצוא – בלאק מטאל "עכשווי", מלודי, מלא בצרחות ומוזיקה קפואה. כמות העניין בשיר הזה, גם אחרי הרבה שמיעות, היא ענקית, כשהגיוון בעבודת הגיטרה והשירה עושים את שלהם. השבירות והמעברים במקצב, מבנה מעניין בלי להגיע למצב של פרוגרסיב מאולץ – כאן מונחת ההצלחה של Alcest, וספציפית של האלבום הזה.

קטע כמו "Solar Song" הוא שיר, אני מניח, שצריך להיבנות מעט אצל המאזין. הוא כולל, אמנם, חלק מהמאפיינים לעיל, אבל הוא גם מחסיר מעצמו הרבה, על-ידי רגשנות היתר שבו. נכון, זה הרכב מיוחד, ונכון שזה חומר שנטיותיו להיות כזה ידועות, ובכל זאת, הרצועה החמישית היא קטע שמי שפחות מתחבר לאלמנטים כאלה, יצטרך לשמוע ולהתרגל במספר האזנות. השיר החותם את האלבום, מבוסס על שירה נקייה \ דיבור של Neige, מלווה בגיטרה אקוסטית. נכון שזה לא מקורי במיוחד, נכון שדווקא הרצועה הזו ארוכה במיוחד, נכון שאני לא חובב גדול של צרפתית – בכל זאת, השיר השישי הוא סוגר מעולה, בהתחשב באווירה הכללית שהאלבום משרה. את Alcest קשה להגדיר ולהכניס תחת מטרייה אחת ובכל זאת, מדובר במשהו מוצלח. עופו לקנות.