Alcest – Les Voyages De L'âme

את השם Alcest אני שומע מסביבי כבר כמה שנים בעיקר מקהילת ה Doom Metal המקומית, באדיקות אך בהתמדה, היות ועוברים לי המון שמות באופן דומה ליד האוזן מעולם לא טרחתי לעשות את הצעד הבא ולבדוק את הלהקה, בשנה שעברה שמעתי מחברי Agalloch על סיבוב הופעות משותף שערכו אתם באירופה ממש לפני ההגעה לישראל, כאן כבר גברה הסקרנות שלי אבל עדיין: לא עשיתי את הצעד המתבקש.

לילה אחד של גיהוץ הויזה באמאזון על החדש של Katatonia הראה לי שמי שקנה את האלבום רכש גם את Alcest החדש, פה כבר הגבתי כמו חתול שרואה חלב: בלי לחשוב הוספתי את האלבום להזמנה מה שנקרא "על עיוור" והמשכתי הלאה אל הלילה עם Katatonia..

עברו להם עשרה ימים והאלבום נחת אצלי בתיבת הדואר, הדבר הראשון שקנה אותי היה העטיפה היפייפיה שהזכירה לי מאד עטיפות של הרכבים כמו In The Woods ו Elend שזה כשלעצמו כבר מכניס אותם ל"מחנה של הטובים", שמתי את הדיסק לשמוע.
מאז עברו שלושה חודשים, שמעתי את הדיסק בערך 200 פעם, את החישוב תעשו לבד, גם את הסקת המסקנות המתבקשת.

Alcest שרים בצרפתית, אני יודע משפט וחצי בצרפתית, משעורי הצרפתית בתיכון הברזתי כדי לשמוע Slayer ב"פינה של המעשנים" מאחורי בית הספר, הדבר היחיד שמקשר זה העשן, המוזיקה של Alcest מעושנת כמו הריאות של טום וייטס ומלאת פאתוס בדיוק כמו השפה הצרפתית, רק מה: שממנה אני לא אבריז, אפילו לא בשביל סיגריה עם Slayer..

יש משהו ממכר וטהור בלרשום ביקורת על להקה שכמעט ואינך מכיר, לא אלבומים קודמים, לא קליפים, לא ראיונות שקראת, כלום, קח דיסק, עם מילים שאין לך מושג על מה הם, ותכתוב.
אבל מצד שני זה כל הקטע, זה הקטע שלי עם Alcest, המקום הזה הביא אותי למצב בו אני נמצא היום עם ההרכב הזה, ולמהפכה שהאלבום הזה הביא לי בנוגע לתפישה לגבי מוסיקת מטאל אווירתית באשר היא.

Alcest רקחו מוסיקלית שילוב מדהים שעוד לא שמעתי כמוהו, זה מתחיל בקול של סולן הצמד (אה, הם צמד רק שתדעו) ששר בקול מלאכי ועדין, מלטף ומרגיע אבל מחזיק המון רגש וכאב, מזכיר את האמנים הקלאסיים שהיו מדברים בשקט על סערות ותהפוכות נפש, אין לי מישהו להשוות אליו, אולי שילוב בין The Cure ל Katatonia מבחינת השירה אם כי השירה של רוברט סמית יותר מוחצנת והשירה של Neige יותר מופנמת, אבל עדיין, עצם ההשוואה כבר מעמיד אותם בשורה של הגדולים מכולם, לעיתים, בערך ב 20% מתפקידי השירה הוא עובר לשירת גראולינג שמזכירה את זו של ג`ון מ Agalloch ועטופה בקטעים המעטים המהירים שזורים ביד אמן בתוך שירי האלבום. אי אפשר להתייחס לשירים מסויימים באופן ספציפי ולכן זו ביקורת לא שגרתית, Les Voyages De Lame הוא יצירה אחת ארוכה שרק במקרה יש רווח של שנייה שתיים בין חלקיה, מבחינתי זה מיותר לחלוטין, היה אפשר ואף עדיף היה לחבר את כל קטעי האלבום לקטע אחד של שעה ולתת ליצירה הזו את הכח הממוקד המגיע לה, מצד שני זה "צרות של עשירים" כי זו הטענה היחידה שיש לי על האלבום הזה, מכאן ואילך תשמעו רק שבחים אותות ומופתים. בתקופה בה להקות מטאל מוציאות אלבומים כמו פס ייצור רק כדי לצאת להופעות ולהשאר בתודעה מוציאה Alcest אלבום מהפכני מכל בחינה, אלבום מסוכן, מסוכן ברמת ההתמכרות שהוא גורם, מסוכן בזה שאי אפשר לשמוע שום דבר אחר בתקופה הזו.

נתחיל במעטפת הסאונד כדי לתת לכם את התמונה, הסאונד עדין אבל רחוק מלהיות מתוק או ממוסחר, התופים מעט מאחורה במיקס ואת התפקיד העיקרי תופסות הגיטרות, החשמליות והאקוסטיות כאחד, יש כאן ביטוי מלא לתפקידי גיטרה קלאסים ואקוסטים השזורים לאורך כל האלבום ונשמעים במיקס באותו Level כמו החשמליות עם הדיסטורשן, דבר שנותן ל Alcest כיוון סאונד ייחודי, לא שמעתי אף להקת מטאל שיצרה סאונד מהפכני על ידי שילוב שווה ערך בין גיטרות אקוסטיות לדיסטורשן, לא Agalloch ולא Opeth, אצלם זה או זה, או זה ברמת הדומיננטיות, אצל Alcest זה במקביל ובעוצמה שווה, זה יוצר סאונד ייחודי וממכר. השירים עצמם בנויים בסוג של לופים מעגליים אבל מתפתחים דינמית כל הזמן, כמו סוג של נסיעה איטית ברכבת כשתמונות הנוף מתחלפות אט אט אל מול העיניים בקצב הנסיעה, המוסיקה של Alcestis שטה באוזניים כמו סירה בלב ים, עם הגים היא עולה ויורדת ותמיד נשארת במרכז הרגש והמחשבה. וכן, זה חורפי מאד, אבל אני שומע את זה באמצע הקיץ לראשונה וממש לא מזיז לי, ברור שאת האפקט של לשמוע אותם באוזניות בגשם אקבל בעוד כמה חודשים וזו תהיה חוויה מדהימה, אבל גם לשמוע את האלבום הזה בקיץ לא מוריד ולו טיפה מהמיקוד והאיכות הבלתי ניתנת לתפיסה שלו, מדובר ביהלום יוצא דופן, עד כדי כך יוצא דופן שלי בתור מטאליסט בן 36 ששומע מטאל מגיל 11 קשה אפילו לתאר במילים את הייחוד ואת המהפכה שהאלבום הזה עשה עושה ויעשה לי.

תקראו לזה פוסט רוק, פוסט בלאק, פרוגרסיב דום, מצידי תקראו לזה ג`אז תורכי, בעיני המוזיקה כאן בלתי ניתנת להגדרה ויכולה להתחבר להמון סוגי קהל, מאוהבי פינק פלויד ועד לאוהבי Emperor, זה יהיה פשע בעיני לקחת משהו כל כך שובר מסגרת וייחודי כמו Alcest ולנסות לקבע אותו בכח בתוך הרובריקות שאנחנו מכירים, זה נוגד את כל הלך הרוח של האלבום כפי שאני מבין אותו, יש פה אלמנטים, נהיליזם של בלאק מטאל, אווירה של Doom, עיבוד ותפקידים של רוק מתקדם, גישה של אוונגרד, אבל לשים את האלבום הזה בתוך משבצת? לא אני אעשה את זה, עמכם הסליחה.

"We humans tend to allow the past to destroy our lives. I implore you not to let this happen. It is time to look forward, to rediscover love, and embrace the beauty of life."

מישהו רשם את זה בסקירה שלו באמזון על האלבום: גנבתי לו, משפט מהמם שמשקף בצורה אותנטית ואמיתית את כל מה שהאלבום הזה מנסה להעביר "מסע אל הנשמה" (תרשום שם האלבום לעברית) וזה בדיוק כך, האלבום הזה מעורר כל כך הרבה מחשבות, שאלות, דיונים, אני לא רואה סוף למעגל שנפתח כאן, אולי כשאקח את כל הטקסטים שלו ואתרגם אותם מצרפתית לאנגלית ייפתח לי שער נוסף לעולם הקסום של Alcest, אבל אני לא ממהר לעשות את זה, אני מרגיש כמו אדם שגילה אוצר, ויודע שמעבר לדלת מחכה לו בשקט אוצר נוסף, תנו להנות ממה שמצאתי כאן, כלום לא בוער לי, אני נהנה מהחיפוש המתמיד אחרי עוד ועוד מימדים באלבום המושלם הזה שהפך לי את 2012 לשנה הכי מעניינת במטאל מזה שנים רבות, אם היה צדק בתעשיית המוזיקה הלהקה הזו היתה מוכרת פי 10 יותר מ Opeth אבל העולם ובעיקר עולם האומנות יוצר דברים נפלאים דוקא מהמקום של חוסר צדק ו Alcest היא האהבה הגדולה שלי נכון ל 2012 ואלבום השנה שלוקח בפער אדיר כל אלבום אחר שיצא השנה.

הצעד הבא שלי שנעשה לפני שבועיים: לגהץ שוב את הויזה ולקנות את כל אלבומי ההרכב הקודמים, גם בתקליטים דרך אגב כי לשמוע מוזיקה כזו בתקליט זה תענוג פסיכי, הצעד הבא שלכם, אוהבי Opeth, Draconian, Agalloch, Katatonia, Pocupine Tree, My Dying Bride, Bathory, Anathema וכל מה שבאזור: הצעד הבא שלכם הוא להכיר את האלבום שיכול לשנות לכם את הנשמה, מושלם, אין לי מילה אחת רעה לומר במקרה הזה, אלבום מושלם.