Alcest – Les Chants de l'Aurore

חבר פעם אמר לי שזה מרגיז כמה שהצרפתים כל כך טובים בכל מה שהם עושים והוא צודק. זאת אומה שמאוד קל וכיף לשנוא אותה. קודם כל בגלל המבטא אבל גם בגלל ההתעקשות שלא לדעת אנגלית, בגלל ההרגל המוזר לאכול רגלי צפרדעים בעולם שיש בו אחלה סטייקים, בגלל האנטישמיות ובגלל המהירות שבה הם הרימו ידיים כשהגרמנים הגיעו. פשוט אומה שכיף לשנוא.

אבל כן, קשה להתכחש לכמה הם טובים במה שהם עושים. אם זה מבחינה קולינרית, פילוסופית, ספורטיבית (מזל שיש כל כך הרבה מהגרים שאפשר לשלב בנבחרת הכדורגל הלאומית), אומנותית, מדינית (מדי פעם) ומוזיקלית – התחום שלשמו נתכנסנו כאן. אני מודה, ארסנל (מתנצל על הקצב שבו אני מכניס פה רפרנסים לכדורגל) הלהקות הצרפתיות בפלייליסט שלי מאוד מצומצם (2-3 למען האמת, ואף אחת מהן היא לא גוג'ירה). בכל זאת, להבדיל מהלהקה השנייה הצרפתית האדירה בפלייליסט שלי (Dagoba) שהפכה לממש מעפנה לאורך השנים, איכשהו Alcest מצליחים להישאר כמו משב רוח רענן.

למי שלא מכיר משום מה את ההרכב הצרפתי הזה (שהיה בארץ כבר 3 פעמים, ותודה למפיק ישי שוורץ היחיד שהביא אותם עד הלום), מדובר בפרוייקט סולו של Neige, הבחור שנראה הכי ביישן על כדור הארץ ומשום מה הוא פרונטמן מהפנט. הוא צירף אליו עם השנים 3 נספחים (ושוב, מזל שיש מהגרים, אחרת מאיפה היו מוצאים בסיסט?) ובמשך 25 שנה עושה שוגייז/בלאק/פוסט מטאל ומצליח לשמור על יציבות מרשימה בדיסקוגרפיה, כאשר זהו אלבומם המלא השביעי ובאמת שאי אפשר להגיד שמשהו מתוך שבעת האלבומים האלה הוא לא טוב.

אם אין לכם כוח לקרוא את כל מה שיש לי להגיד ואתם רוצים בפסקה שאסכם לכם את המוזיקה של Alcest, דמיינו את עצמכם נרדמים, חולמים שאתם מרחפים על ענן עם מלאכים ששרים לכם ברכות ברקע ועם צלילי גן עדן מתנגנים להם בהמון ריוורב שרק מחזק את התחושה שאתם חולמים. מדי פעם מפציעים להם דיסטורשן וצרחות כדי להזכיר לכם שמה שאתם שומעים זה עדיין מטאל איכשהו עם הגזמה פרועה של אווירה ואפקטים.

מתחילת השיר הראשון נראה שאפילו הארט שנבחר לאלבום מצליח לשקף אותו היטב. כל המוזיקה ברקע נשמעת כמו הליכה בשדה חיטה שכזה – אווירה להתבודד בה. הכל איטי אבל לא ברמה של Doom Metal וקולו המלטף של Neige ממשיך להיות אוורירי כמו עוגת גבינה נכונה מהפטיסרי השכונתי, אפילו כשהתופים אלימים. יש קסם כלשהו בשילוב של תופים שלפעמים יכולים להיות מהירים ואגרסיבים עם מוזיקה אווירתית ומעודנת המכילה גיטרות נקיות ושירה נקייה. זה כאילו לשבור איזשהי מוסכמה לא מדוברת במטאל ולעשות את זה לא פחות ממעולה.

השיר השני כבר מכיל יותר דיסטורשן מהפתיחה. זה כבר נשמע כמו משהו שמוכן להיות יותר אגרסיבי ועדיין מדהים כמה לאורך כל הזמן יש בכלל גיטרה נקייה שמתנגנת מעל הדיסטורשן. זה המקום לציין את המתופף שלא עובד קשה אבל נוכח מאוד בכתיבת התופים שלו עם הדגשות לאו דווקא שגרתיות וביחד עם הבסיסט יוצרים השניים הרבה עניין מתחת לכל מעטפת הגיטרות והשירה. השיר נע בין אנרגיה סוחפת ודיסטורשן לגיטרות נקיות. השירה אמנם נקייה אבל מצליחה להביא אנרגיה בלי הרבה מאמץ. להיפך. עבודת השירה של הסולן והגיטריסט היא כמו מנוע עם שני מגדשי טורבו. מעט מאמץ, הרבה אוויר ומיליון כוח שזה נותן.

השיר השלישי מתחיל כמו שיר בלאק מטאל משנות ה-90 עם סאונד עמום ורחוק אבל אחרי ריף אחד שלא נמשך הרבה זמן חוזר להיות Alcest קלאסי. קצת מוזר אבל עושה את העבודה. זה פשוט קסום בעיניי איך הלהקה עוברת מריף טרמולו אלים לוייב שמיניות קלאסי ומריף בס-תופים חזרה לדיסטורשן וחוזר חלילה. רכבת הרים של מקצבים ואפקטים. אין רגע דל. בעיקר כשמפציעות הצרחות הנהדרות של Neige שלדעתי לא צורח מספיק.

השיר הרביעי לא מביא משהו חדש אבל אז מגיע השיר החמישי שנפתח בפסנתר, משהו שלא ממש נפוץ אצל Alcest ולמעשה מדובר ברצועת מעבר אינסטרומנטלית שעיקרה הוא הפסנתר, משהו שנשמע כמו צ'לו (או כלי נמוך לא ידוע אחר) והסולן שפשוט משמיע את קולו בלי טקסט. הכל, כאמור, ממשיך להישמע כמו חלק מאותו חלום שאתה תקוע בו מתחילת האלבום.

עכשיו, אל תשאלו אותי מה האישה הזאת שלוחשת בתחילת השיר השישי רוצה אבל מדהים איך מאישה לוחשת עברנו תוך שנייה לתופים אגרסיביים, מלא דיסטורשן ואווירה של לקבל כאפת כסאח ואנרגיה. היכולת של הלהקה הזאת לעבור מתחושה לתחושה בתוך השיר בצורה שנשמעת קוהרנטית היא מדהימה. בכללי מדובר כנראה בשיר הכי קצבי ואנרגטי באלבום ותמיד טוב להתעורר ממש שיר אחד לפני הסיום.

אחרי כל הקצב של השיר הקודם, שיר הסיום הוא איטי מאוד, סבלני מאוד ונקי מאוד. הוא מעין אמירת סיום שכזאת של "עבדנו לא מעט עד עכשיו, בואו נסיים בקינוח מתקתק ורגוע". כנראה אותה עוגת גבינה של קודם. מעין קטע אווירתי מעודן ומהפנט שכזה. איתו האלבום נחתם ונראה לי שאפשר להגיד ש-Alcest עשו זאת שוב והביאו עוד אלבום מעולה שבאמת ההערה היחידה שלי זה שממש חסרות לי בו עוד הרבה מהצרחות המעולות של הסולן. הלהקה לא מנסה להמציא את עצמה מחדש מאלבום לאלבום. היא נותנת מוצר שבסופו של דבר אתה יכול לקחת את כל הדיסקוגרפיה מההתחלה ועד הסוף, לשים אותם בתור רקע תוך כדי שאתה חי את החיים שלך וכשישמע הצליל האחרון סביר שלא תהיה בטוח אם כל הזמן הזה היית ער או חלמת חלום.