Harakiri For The Sky – Arson

זה האלבום הרביעי של "חארקירי" כמו שיותר נוח לכנות אותם, "חראקירי" הם להקה אוסטרית שהוקמה ב 2011 ובראשה עומד המולטי אינסטרומנטליסט מתיאס ספולדינג שכותב את רוב החומר אבל לא מדובר כאן בפרוייקט אלא בלהקה מלאה ש Arson זו אלבומה החדש והרביעי במספר שיוצא אחרי 3 אלבומים שיצאו בשנים האחרונות ויצרו הייפ חזק סביב החבורה האוסטרית הזו שממש בימים אלו חורשת את אירופה בסיבוב הופעות משותף עם Draconian.

הדבר היפה במוזיקה של "חראקירי" הוא הצבע הייחודי לה, לרגעים זה נשמע קצת כמו Alcest כשעוד היו פוסט בלאק מטאל, לרגעים כמו Agalloch או Opeth של תחילת הדרך ולעיתים יותר מודרני ועם סאונד בשרני יותר, מצליח להיות עדכני בלי לוותר על מילימטר והאותנטיות או הסאונד החם.

יש שיגידו שזה מזכיר להם Insomnium, יש שיצביעו על Rotting Christ היוונים כאחת ההשפעות כאן, אני נוטה לחשוב שלמרות שברור מאילו להקות החבורה הזו הושפעה, עדיין מה שהחראקירים יצרו כאן עומד חזק בזכות עצמו גם בלי להשוות או למצוא דמיון להרכבי מטאל אחרים.

המוזיקה ב Arson ובכלל באלבומים של ההרכב פחות מושתת על "להיטים" (עד כמה שהשימוש במילה הזו מוזר בתחום המטאל הכבד) אלא על חווית האזנה לאלבום כולו כמלול יצירתי אחד מהודק, כטריפ של שעה ועשר דקות (שזה המון) שלוקח אתכם למקום אחר וכל צליל וריף נוגע בלב ולוקח אותו לטיול, חשוב להבין את האלבום כגוש יצירה אחד.

כתבו על האלבום הזה שהוא טעון חומר נפץ כמו בקבוק מולוטוב, שהוא מכתיר את "חראקירי" כהרכב המטאל הכי מבטיח כיום באירופה, כתגלית שעוד מעט כולנו נשמע עליה, השוו אותם בהרבה מקרים ל Agalloch אבל קראתי גם השוואות ל Deafheaven אבל אין לי כח להשוואות, הגיטרות של האדון ספולדינג מהממות, חופרות לי בתוך האוזן, מלטפות, נושכות, יורקות את מה שיש להם לפלוט החוצה, הגיטרות זה ה-סיפור כאן בתור התחלה, עוד לפני שאני ניגש לטקסטים, צופה בקליפים או חופר פנימה בתוך העטיפה ופרטי ההפקה, הגיטרות האלו שהובאו לעולם המטאל עם Orchid ו Morningrise של Opeth ומאז נולדו להן אלפי ילדים דומים יותר או פחות, חלקם כבר מתכחשים למקור, Opeth עצמם כבר נהיו מזמן סוג של Camel עם שיער ארוך ועבר מטאלי אבל רק חירש לא ישמע את ההשפעה המהדהדת של שני אלבומי הבכורה שלהם עם כל מה שהולך בתחום מ Agalloch ועד חראקירי, אבל כאן הדמיון נגמר כי אין ב Arson פרוג בנמוזיקה או בגישה, אין סוג של "שואו אוף" בנגינה או רצון להראות כמה מיוחדים ומורכבים אנחנו, השירים ארוכים (באזור ה 7 דקות לשיר) בגלל האווירה המתקדמת ובגלל העלילה והסיפור שבתוכם ולא כדי להשוויץ כמה טכני חברי ההרכב יודעים לנגן, הכל מהודק כאן למיקשה אחת ומאד משכנעת.

וככזו אני לא הולך לספר לכם על התיפוף הנהדר שנכנס אחרי הריף המרגש בדקה הרביעית בשיר 2 כי זה לא מעניין, וזה אף פעם לא עניין אנשים שלא שמעו אלבום מעולם לקרוא שבשיר 6 הגיטרה נכנסת ישר אחרי הקטע הטכני ואז הבלאסט ביטס דוהר קדימה, אלו משפטי סרק שאמורים לפתח סקרנות ודמיון אצל הקורא אבל האפקט שלהם בעיני הוא בעיקר פיהוק ושיעמום היות והקורא מעולם לא שמע את האלבום, תן לי תיאור של תחושות בטן, של רגש ואווירה שאופפת את התקליט ושחרר אותי מלתאר לי על עיוור כמה הסולו בסוף שיר 5 שובה לבב אנוש.

מה שכן אני מאד אוהב את היאוש המתובל בשפת רחוב בתוך הטקסטים שלהם, כאן אני כן רוצה להתעכב טיפה כי כשבנאדם כותב בתוך שיר דברים כאלו – ראוי לעצור רגע.

And a bottle of whiskey later I can still recall the shape of your face
While I forgot my way home, while I forgot my own fucking name…

Who even calls this place home?
In the best case it's a grave with a view
I was never really here
But the streets still seem to know my name

זה מקסים בעיני ואני מאמין לו, הניכור והכיעור של הבדידות צועקים כאן לשמיים, קטעים כאלו ששוברים החוצה מתוך שרשרת דימויי האווירה שכל להקת מטאל בסגנון או להקת רוק גותי מאמצת לעצמה, קטעים כאלו יוצרים את הקשר החזק בין המאזין שמאמין להם ומתחבר רגשית, ללהקה שהחליטה לשחרר רגע כפתור במכנסיים ולהגיד "פאק איט, כואב לי, יורד לי דם", והם עושים את זה כל כך אמין שקשה לא לחפור הלאה בזמן שהמוזיקה עוטפת ועוטפת ולחפש עוד נקודות שירגיעו את מה שנשאר מהלב, ואז זה מגיע ב The Graves We're Dug (אז מה אם הבטחתי לא לציין שמות של שירים, אמן צריך לפעמים לבגוד בקהל שלו…) והמילים ניתכות מול הפרצוף:

People get tired of being sad, being pushed aside
And then they leave, even though they promised they would not
And it's not as if I did not try, but somewhere between being who you needed
And being who I should become, I became a stranger to us both

מה אפשר להוסיף אחרי כזו כתיבה? שמי שכותב כאלו דברים עבר איזה מייל או שתיים במערכות יחסים ובחיים? שהמוזיקה של "חראקירי" מדברת את המילים ונושמת את החוויה? אין לי מה לקשקש כאן, אם יש בכם מקום שמעריך אמנות שלמה ולא "סינגלים", אם יש לכם רצון לגלות הרכב שמצריך התעמקות וצלילה פנימה לרבדים שדורשים מכם הרבה יותר אבל ידעו להחזיר לכם טוב בהתאם: אל תפספסו את האלבום הזה, אני בטוח שיהיו לי עוד המון תובנות לגביו עם השנים, זה לא נגמר, יש לי תחושה שהצלילה רק תעמיק.