Alice In Chains – Black Gives Way To Blue

"Hope, a new beginning, time, time to start living… Like just before we died…" – במילים אלו נפתח השיר "All Secrets Known" שהוא הראשון מהאלבום החדש של Alice In Chains המחודשת. ולא סתם, הלהקה הזאת, שסבלה מסוף טרגי במיוחד – מותו של Layne Staley, אחד מסולני המטאל האגדיים ביותר, ב-2002 ממנת יתר של הרואין וקוקאין – לא נראתה כמו להקה שתצליח לחזור מזה. רוב הדברים עמדו כנגד החזרה של Alice In Chains – הם איבדו סולן וחבר עם קול ייחודי ואישיות שתאמה את המילים שהוא כתב בצורה כל כך מושלמת, Jerry Cantrell הגיטריסט והחזון המוסיקלי של הלהקה נכנס לאחר מותו של Staley לדיכאונות אפילו יותר קשים, ואם שמעתם את אלבומי הסולו שלו סביר להניח ששמתם לב שהם לא שונים במיוחד מהלהקה המקורית שלו.

אבל בשונה מ-Staley ז"ל, Jerry Cantrell עודו בחיים והדרך שלו להתמודד עם דברים היא לכתוב ולנגן בדיוק את אותם דברים שהוא ניגן עד ש-Staley מת – מטאל, גראנג', אלטרנטיב – תקראו לזה איך שתקראו לזה אבל מה שבטוח זה מורבידי, מדכא ואמיתי בצורה יוצאת דופן. זה בעצם מה שהוא תמיד ידעה לעשות – אלא שהוא היה צריך מישהו שיעזור לו בשירה שכל כך אפיינה את הלהקה הזאת, Cantrell ו-Layne שרו ביחד כל כך טוב, קשה היה להאמין שיימצא מחליף ראוי. עושה רושם שיש הפתעות בחיים וכאלה שאני מודה שלא הייתי מוכן אליהן בכלל. Cantrell מצא בחור בשם William DuVall, גיטריסט וסולן להקת Comes With The Fall, שמנגנת משהו שקרוב ל-Alice ושנוגעת גם ב-Soundgarden בין השאר. DuVall, שהופיע עם Alice In Chains באיחוד מפתיע במופע צדקה שערכה הלהקה, הפך להיות חבר קבע כמחליפו של Layne Stalye.

השיר הראשון באלבום הוא מניפסט של מודעות עצמית מצד Cantrell שמדבר על זה שאין דרך חזרה למקום שהוא היה בו קודם, אבל גם למקום שבו הוא רוצה להרגיש חי שוב – וככה בדיוק נשמע האלבום והאיחוד הזה, כמו סוג של תחיית המתים, ולא כאלה שחזרו בתור זומבים אלא בתור הדבר האמיתי שהם היו קודם כאילו, עברה שנה מאז שיצא האלבום הקודם ב-1995. מוזיקלית השיר נשמע כמו שילוב של Tool ו-Alice המוקדמים והוא עובד מצוין, אחריו מגיע הסינגל השני מהאלבום "Check My Brain", עם סאונד הגיטרה הכל כך מוכר של Cantrell שמרעיד את המיתרים ואותי, ו-DuVall שעף על המיקרופון ומזכיר מאוד את Layne Staley – לא ברמת העתקה אלה ממקום של כבוד. השיר הזה יותר קליט ובשנות ה-90' הוא בקלות היה הופך למשהו גדול ברפרטואר של הלהקה.

"Last Of My Kind" הוא לטעמי השיר המוצלח באלבום ונכתב ע"י Cantrell ו-DuVall. השיר מראה כמה השילוב הזה עובד טוב – הוא נשמע כמו שילוב של "Junkhead" מהאלבום האגדי Dirt ומלודיות מהאלבום Alice In Chains ושוב DuVall שמוציא מעצמו יותר משהוא או Cantrell האמינו. "Looking In View" הוא הסינגל הראשון (כבר יש לו קליפ משובח במיוחד) – הוא שיר של 7 דקות שמרגישות כמו 2 ויש בו משהו שמהפנט אותך בריפים האיטיים שלו. "When The Sun Rose Again" החצי אקוסטי נשמע כמו חזרה לימי Jar Of Flies ואז מגיע השיר "Acid Bubble" שהוא אולי השיר הכי כבד באלבום עם קטע שמזכיר מאוד את Tool גם בריפים וגם בשירה – זה לא מפתיע כי ידוע ששתי הלהקות מעריצות אחת את השנייה. השיר "Private Hell" הוא ה-"Down In A Hole" של האלבום הזה – שיר איטי מלודי עם שירה שמרגישה כמו אגרוף לסרעפת.

את האלבום מסיים שיר הנושא "Black Gives Way To Blue" – בלדה אותה שר Cantrell ומקדיש ל-Layne Staley. בשיר Cantrell מספר שהוא עדיין רדוף ע"י הרוח של חברו המת (שכנראה לא יעזוב אותו לעולם) ויש גם הופעת אורח מפתיעה במיוחד של לא אחר מ-Elton John על הפסנתר – זה אחד השירים הכי מרגשים שהלהקה כתבה והוא מסיים את האלבום מושלם. ההפקה של Black Gives Way To Blue נקייה ומצוחצחת כיאה לתקופתה והיא מוסיפה המון נפח לריפים של Cantrell שנשמעים גדולים מתמיד, כמו כן לשירה שלו ושל DuVall. האלבום הזה הוא הצהרת כוונות ברורה של הלהקה שאומרת שהיא פה להישאר (בתקווה ש-DuVall לא ייכנס לגמרי לנעליים של Staley ויגמור כמוהו, שכן האלבום עוסק בנושאים דומים מאוד לאלה שהיו כבר והווייבים שהוא משדר כמעט זהים לאלבומים המוקדמים). מבחינת Jerry Cantrell הוא מוכיח שהוא תמיד היה Alice In Chains והיא תמות באמת רק כשהוא יחליט להפסיק. מבחינתי, ש-Cantrell לא יפסיק אף פעם – הוא מספק פה אלבום מופתי ועל זמני שישאר איתנו עוד הרבה זמן…