Am I Blood – Existence Of Trauma

אחסוך מכם את האינטרודקציה המיותרת. אם נתקלתם במהלך חיפושיכם אחרי מוסיקת מטאל מוצלחת בין השנים 2000-2010 אולי נתקלתם גם בלהקת המטאל הפינית Am I Blood. אני זוכר שאלבומם The Truth Inside The Dying Sun היה עוד בחיתוליו ב-2001. מבחינתי התאהבתי בלהקה הזו בגלל האלבום הנ"ל. כששמעתי את השיר Supremacy Of Failure הרגשתי מה שכולם מרגישים כשהם הקשיבו ללהקה הזו דאז. מנטרה מוכרת ומשכנעת מאד. "וואו, הם נשמעים כמו Metallica".אז כן – זה נכון. Am I Blood מיתגו את עצמם בתור "מה היה קורה לו Metallica היו ממשיכים את הקו של האלבום השחור, אחרי האלבום השחור – במקום לנסוק למוסיקת קאנטרי ורוק פופולארי." האמת היא שלא רק זאת – ידידי הטוב האמן אלירן קנטור אף ניסח זאת באופן מדויק יותר. "מה היה קורה לו Metallica היו לוקחים את My Friend Of Misery ועושים אלבום שלם בסגנון הזה." היתרון הגדול של Am I Blood שיחסית ללהקת חיקוי של Metallica – הם עשו מוסיקה עם סטייל פיני מגניב. לי אישית זה תמיד נשמע כמו Metallica שפוגשים את Amorphis – אבל בגדול, זה פשוט היה טאץ' ייחודי בעבודת הגיטרות שהיה לי זר, מה שפתח לי את השערים לעולם שלם של מטאל פיני שכיום אני מכיר עד אין קץ.

אבל הלהקה הזו נעלמה. כנראה חברת העל Nuclear Blast החליטה שהמכירות של ההרכב לא עמדו בסטנדרטים שהם קיבלו – והעובדה שהאלבום The Truth Inside The Dying Sun כבר דלף בערך שנה לפני כן לרחבי האינטרנט – שאז היה משוגע עדיין על דברים כמו Napster ו-Audio Galaxy והפך את מציאת האלבום לקלה פי כמה, בטח לא תרמה לנושא. אז החבר'ה האלה שמרו על פרופיל נמוך. פעם אחרונה שבדקתי אותם היה ב-2006, שם הם הודו שהאלבום מוכן והם רק מחפשים את המדיה הנכונה להפיץ אותו. דהינו "אנחנו לא מוצאים חברת תקליטים." באמת שליבי אליהם – כי המצב חרא. הלהקה הזו באה ונתנה את כולה לאינטרנט – פרסמה את הדמואים שלה, את שיריה הישנים ואף את האלבום החדש בתוכנת שיתוף הקבצים הישנה – ובתמורה איש לא קנה את האלבום שלהם והפך אותם לצל של להקה בלתי מתפקדת. 10 שנים אח"כ ואלבומה השלישי (היה אחד לפי כן – עזבו הוא לא משהו) או הרביעי אם מחשיבים את הלהקה הראשונית שהייתה Saint Mucus (הרבה לפני Saint Anger אני חייב לציין ! כך שהבדיחה על חשבונה של Metallica הייתה עתידה להתרחש בכל מקרה) יוצא לאוויר העולם. ולבד בלי הורים שישגיחו עליו.

הלהקה לא מצאה לייבל שישווק את האלבום אמון טוטאלי בתעשיית המוסיקה האירופאית – פשוט שחררה הודעה למספר מובחר של מגזינים לפיה האלבום יהיה ניתן להורדה חינמית מאתר הלהקה. וזהו. בלי רעש וצלצולים, בלי גרסה מודפסת. בלי שום דבר. כואב הלב. אבל גם אחרי שכאבנו את כאבם של Am I Blood – קשה לומר שהאלבום הזה עומד בציפיות הגדולות. קודם כל, הוא בטח לא שווה המתנה של 10 שנים – אבל בכל זאת – Am I Blood הם לא Guns & Roses והם אפילו לא Testament – משמע נראה לי שאני היחיד בעולם שבאמת חיכה לשמוע מה החבר'ה האלה יניבו. כנראה שבהתאם לכך, אני היחיד שמתאכזב. צריך להבהיר, הסגנון של האלבום איננו Thrash Metal. למעשה הלהקה הזו הייתה מאד גבולית שזה מגיע לז'אנר ה-Thrash. כן, היא מאד מושפעת Metallica (וגם קצת Testament למטיבי לכת) אבל בסופו של דבר היא מושפעת מהאלבום השחור, שכמה שהוא כולל אלמנטים של Thrash Metal – אין אלבום פחות מוצלח מלהקת Thrash Metal לייצג ז'אנר שלם… טוב, אולי חוץ מ-Endorama של Kreator. ב-2001 זה פשוט היה נחשב ללהקה "שרוצה להיות Metallica" – בלי סגנון או אופי מסוים. כיום, מבחינה מוסיקלית הלהקה הכי קרובה ל-Am I Blood היא דווקא Betzefer שלנו. משהו בריפים של הלהקה כל כך מזכירים לי את העבודה של מתן, שאי אפשר להתעלם מכך. אז Am I Blood שינו סגנון – כן, אפשר לומר בודאות, למשהו הרבה יותר מותנה Groove Metal. אין פה בדיוק צעדה מוחלטת לכיוון של Pantera או Machine Head – אבל הגישה הרוקנרולית יותר של Betzefer היא הדוגמה הבולטת ביותר לז'אנר המוסיקלי של ההרכב. על מנת להשאר עדכניים, כנראה, הלהקה החליפה את מחצית הריפים שלה מהדמואים במשהו יותר מיד-טמפו, יותר גרובי ויותר מותאם לכללי המשחק של המטאל המודרני. רוב האלמנטים שאפיינו את The Truth Inside The Dying Sun – דהינו מלנכוליה על גבול ה-Doom Metal – נעלמו כמעט כלא היו. מצד שני, אלמנט פיני שלא ניתן להפרדה מסצינת המטאל הפינית כיום – הוא תוספת הקלידים לחלק משירי הלהקה. זה נשמע טוב כמו ש-Metallica ישמעו טוב עם קלידים. משמע לא.

השיר הראשון נקרא Are You Alive והוא די מהיר ואגרסיבי – כיאה לרוב האלבום. ריף גרובי משתולל מוביל את השיר – אבל בפרה-פזמון הקלידים המתיימרים לחקות צלילי כינורות מאטים את הרצף לרגעים עדינים יותר. למעשה, השיר זז בין מהירות ת'ראשית לבין שיר מטאל מלודי פשטני. דווקא שיאו של השיר הוא בשבירה האמצעית והנקייה לפני שהשיר חוזר לצורתו המקורית. הכתיבה מבולבלת, לא אחידה ברמתה – שלא לדבר על סגנונה – והריפים קצת משמימים. שירתו של הסולן Janne Kermien דווקא עדיין החלק החיובי ביותר בשיר – וברובו של האלבום – עם הקול הכל-כך James Hetfield שלו – אם כי נדמה שהוא מנסה לרעות בשדות זרים, ולמשוך כמה שיותר רחוק מההשוואה שעשתה אותם למה שהם. Devil Of Your Head הוא כבר בעייתי. כמו שיר שנלקח מ-Reload הוא בעל פוטנציאל לו היה מסודר בצורה יותר אגרסיבית ופחות מלוקקת. לדעתי השיר החלש באלבום – למרות שהוא הקליט בחבורה. אולי זהו הניסיון של Am I Blood לפרוץ בחזרה לתודעת המיינסטרים עם שירי מטאל ידידותיים לרדיו ? אם כן, זה לא הולך משהו.

Follow Me On The Dark Side הוא השיר הראשון שבהחלט שווה התייחסות חיובית כמעט לכל אורכו. הוא נשמע כמו שיר אוטנטי של Metallica… סליחה – של Am I Blood הישנה והטובה – אבל הוא עדיין לא נמצא בסטטוס המרגש שהיה באלבומם The Truth Inside The Dying Sun – אם כי זוהי ההנחתה הקרובה ביותר. ריפים מהירים, בתים גרוביים, פזמון עצוב ומעניין. הכיוון עצמו מוצלח. אבל אז מגיע Hangin' Till My Head Is Numb ומראה שללהקה יש עוד המון עצבות פינית שניתן למהול בתבניות המטאליות של ה-Thrash המודרני שלהם. בתור הסמי-בלדה השיר מרגש בקושי – אבל בהחלט אפשר להתייחס אליו כאל המנון מטאל פוטנציאלי, ו-Janne מוכיח שהוא סולן מעולה פה וכותב טקסטים מוצלח, למרות שם השיר המטעה יחסית. פה, להבדיל מרוב השירים – הקלידים לא פוגמים באווירה הכללית. Innocence Turns To Hatred הוא אחד מהשירים שמזכירים את תחילת דרכה של הלהקה לטובה, בעוד ש-The Dawn Became Their Pride הוא בהחלט הבעיטה הטובה ביותר באלבום הזה.

רק באמצעו של האלבום נזכרה הלהקה שהיא יודעת לשלב בחן בין ה-Groove Metal או ה-Thrash המודרני בהם החליטו להתנסות לבין המלודיה העצובה שהם יותר לעשות שם בפינלנד כמו ש-Amorphis חינכו אותם. אבל הבעיה שאחרי כן האלבום די נוסק כלפי מטה. Tears Of Your Agony נשמע כמו Innocence Turns To Hatred אבל פחות אגרסיבי ופחות מעניין. Shadows With The Colors שמגיע אחרי אינטרו קצרצר מתחיל מעניין – ואז הופך לשיר Groove Metal שלכל מאזין מטאל ישראלי ממוצע יזכיר בחוזקה את Betzefer רק עם שירה שונה. נסו להמנע מההשוואה הזו בעצמכם, ותכשלו. Corruption And Waste הוא השיר הכמעט הכי החלש באלבום, מונוטוני ולא מתקדם, שרק פזמון נחמד מציל אותו מכישלון מעצבן, והשיר הכי גרוע באלבום הוא Sin Of Believe עם פזמון מעצבן ובית מעצבן לגמרי. נדמה שהם ממש שמרו את השירים החלשים לסוף, וזה עובד לרעתם כי אני יצאתי עם תחושה שהאלבום היה יכול להיות קצר בשני שירים וטוב בהרבה, וחבל.

בקצרה, האלבום הזה מומלץ למי שאוהב את Metallica אבל לא כל כך את כל מה שיצא אחרי 2003 כולל (אני בחיים שם פה סוג של סייג על תקופת Load-Reload כי יש פה מספיק שירים שמזכירים את הכתיבה הזו) או לאנשים שאוהבים ממש את Betzefer ורוצים לשמוע מה היה קורה לו James Hetfield בנעוריו היה מנסה להיות הסולן שלהם. מי שאוהב את Destruction או Forbidden ומתפתה לשמוע את האלבום כי הלהקה משווקת עצמה כלהקת Thrash Metal שיחסוך לעצמו את זמן ההמתנה המיותר. מצד שני, מה אכפת לכם להקשיב לאלבום כולו ? הוא ניתן להורדה בחינם מאתר הלהקה, ורק על האומץ ללכת כנגד הזרם מגיע להם פרגון.