Amon Amarth – Jomsviking

כשאתה אומר לישראלי הממוצע את המילה "שבדיה", עולה לו אחת משתי מחשבות: או שהוא חושב על שבדיות נאות, או על המצב הפוליטי הטעון באזור בימינו. כשאתה אומר לחובב אמון אמארת' את המילה "שבדיה", הוא חושב על ספינות בצורת דרקון, מגנים וחרבות, פירוטכניקה ובעיקר דת' מלודי שבועט לך בראש.

אמון אמארת' נמצאים איתנו מאז 1992, ובמהלך השנים הספיקו להוציא עשרה אלבומים. אם תשאלו אותי, ממש כמו יין, אמון אמארת' היא מהלהקות שמשתבחות עם השנים, וכל אלבום מרגיש לי טוב מקודמו. במגמה זו הייתי בטוח לחלוטין עד האלבום הקודם, Deceiver of the Gods, שהיה בחלקו מעט משעמם לעומת קודמו. ואז נחת עלינו האלבום החדש, Jomsviking.

התחושה ש- Jomsviking משדר לי היא שלאמון אמארת' אמנם יש נוסחה שעובדת, אבל עם הזמן מתחילים להיגמר להם הניצבים לנוסחה. אפשר להגיד שהאלבום קצת נשמע כמו חומרי מגירה, אפשר להגיד שפשוט צריך להתרגל אליו, אבל מה שבטוח הוא שלא התאהבתי בו משמיעה ראשונה כמו שהתאהבתי באלבומים הקודמים של אמון אמארת'.

בהמשך לקונספט הלירי של אמון אמארת', הסובב כולו סביב סיפורי ויקינגים, ה-Jomsviking הם מעין קבוצת עילית של ויקינגים, אליה מתקבל גיבור הסיפור עליו נכתב באלבום זה (בהשפעת הספר "The Jomsviking Saga"). ברשותכם, לא אלאה אתכם עם עומק העלילה ואקפוץ ישר למעמקי האלבום.

השיר הראשון, שיר אמון אמארת'י לפי הספר, נפתח במכות תופים מהירות וגיטרות קצביות שנרגעות עם כניסתו של ליין באס ודקלום קצר של יוהן המספר את תחילת הסיפור, כאשר מיד נכנסות גיטרות מהירות עם דאבל באסים, ואנחנו מקבלים את האמון אמארת' שאנחנו מכירים. הקצב המהיר בו הסנייר נותן בראש מצהיר על כוונה מאוד פשוטה – השיר נועד להיות שיר להופעות. פשוט ככה. כל הכוונה היא לגרום לקהל לעשות windmill תוך כדי השיר. אחרי קצת יותר משתיים וחצי דקות ישנה רגיעה בקצב, עם גיטרה מהירה וליין תופים שבונה לאט את הכניסה לסולו שכרגיל אצל הלהקה, קצר, מלודי ופשוט. מיד אחריו חוזרים לפזמון האחרון, שאני רואה בו גאונות לירית, שכן הוא בנוי נהדר ל-sing-along עם ליריקה שמאוד קל למטאליסט להתחבר אליה:

I am an outcast
All alone
I'm a nomad without home
I am an outlaw
I'm disowned
And I am no man's son

השיר השני, Wanderer הוא דוגמה מושלמת למצב הנוסחה עליה דיברתי בתחילת הסקירה. לכאורה, יש בשיר כל מה שיש בשירים אחרים של אמון אמארת', אבל משהו שם פשוט לא עובד. השיר נשמע כמו עוד שיר, מהסוג שאתה שומע באלבום ואולי אפילו בהופעה, אבל אתה לא זוכר אותו אחר כך. הוא לא נתקע לך בראש. לא בולט לך לעומת אחרים.

On a Sea of Blood ממשיך את הקו של השיר הקודם, עם מעט שיפור, על אף שהפזמון מאוד מאז'ורי ואפילו נשמע קצת שמח. גם הוא נשמע פשוט כמו עוד שיר של אמון אמארת' שעם הזמן, אולי אם נשכח מאיזה אלבום הוא, נוכל להתרגל אליו. אם השיר היה מאחד האלבומים הישנים שלהם אולי היה קל לזכור לו חסד נעורים, אך כיום, בסטנדרט שאמון אמארת' הציבו להם, השיר פשוט לא מספק את הסחורה.

בשיר הבא, One Against All חוזרת הלהקה להשתמש בטריקים זולים שהופכים כל שיר לשיר הופעות, כאשר בפזמון נאמר עוד משפט שקל למטאליסטים להתחבר אליו: "There he stands alone, one man against all" ואז נשמע ברקע שתי קולות שצועקים: One man! כשהכוונה היא ברורה – שבהופעה הקהל יצעק את זה.

אחרי ארבעה שירים בינוניים פלוס מגיע השיר שבעיניי הוא ההיילייט של האלבום. Raise Your Horns הוא שיר כיפי. מעין המנון כזה שנועד לגרום לאנשים להשתכר כמה שיותר ופשוט להנות. כמובן שלירית, השיר אומר שהסיבה לשתייה היא לזכר לוחמים שנפלו, אך בהתחשב בקצב השמח ובאיזכור המילה "בירה" מספר פעמים, הלוחמים ישארו בצד, הקהל ישתכר, והשיר הזה ככל הנראה יעשה את מה שהוא נכתב כדי לעשות – להרים את הקהל בפסטיבלים.

The Way of Vikings מתחיל להחזיר עטרה ליושנה. אחרי פתיחה מעט אפית שנשמעת כמו מוזיקת רקע לצעדה לקרב, השיר נכנס בך בכל הכוח, וכמה לא מפתיע, מתאר קרב. הריפים הם אותם ריפים רגילים, השירה היא אותה שירה, אבל השיר פשוט עובד. הוא נשמע כמו אמון אמארת' של לפני עשר שנים, רק עם שתי שדרוגים קטנים – המתופף סשן שתופף באלבום הזה, Tobias Gustafsson שמחליף את המתופף הקודם שעזב ועושה עבודה טובה ואף משודרגת מעט לעומת קודמו, ושימוש במעט פדים של קלידים ברקע שנותנים עוד קצת עומק לכל השיר ואף גורמים לי לתהות מדוע אמון אמארת' לא משתמשים הרבה יותר בקלידים.

At Dawn's First Light כבר נותן לי תקווה שאולי לא הבנתי נכון את האלבום, שכן קשה למצוא משהו רע להגיד עליו (איזה שלילי אני אה?). השיר בועט בנו בהילוך מהיר, יוהן הג עושה תחרות עם פוליקר על מי מצליח לדחוף יותר מילים בשנייה, התופים והגיטרות לא מחכים לאף אחד, הפזמון קליט, הסולו קצר וקולע והשיר פשוט מרוויח את המקום שלו ברפרטואר של הלהקה.

One Thousand Burning arrows מנסה לשחזר את הקסם של Under the Northern Star שיצא עשר שנים לפניו והיה השיר השקט באמת הראשון של אמון אמרת', ואפילו על סף בלדה. אך אבוי, השיר הנוכחי פשוט לא עושה את העבודה ויוצר נפילת מתח גדולה מאוד באלבום, דווקא כשהוא כבר הצליח לצבור מומנטום. גם השיר שמגיע אחריו, Vengeance is my name תורם את חלקו לנפילה של האלבום. על אף שהוא שיר קצבי, הוא נשמע כמו סתם עוד פילר לאלבום. מסוג השירים שאתה לא זוכר אחר כך. נטול חן וקסם.

לפני השיר הבא אקדים ואומר שאני מאוד אוהב את הגיוון שבשימוש בשתי סולנים בשיר. אני מאוד אוהב הופעות אורח ואוהב את הגיוון, כאשר הוא מצליח להחמיא לשיר ולהביא לו גוון מעניין, בין אם זה עוד סולן שנותן גראול שונה ובין אם זוהי סולנית שיוצרת קונטרסט לעומת הסולן. לצערי, אמון אמארת' בחרו בשיר A Dream That Cannot Be לארח את דורו פש הותיקה, שאולי עושה כיף למעריציה שנתקלים בשיר הזה, אך בשבילי היא לא תורמת לשיר ואף מפילה אותו לעבר מחוזות ההבי מטאל שנות השמונים, ז'אנר שאמנם כבודו במקומו מונח אך הוא לא מה שאני מחפש לשמוע כשאני ניגש לדיסק של אמון אמארת'. אני חושב שאם כבר אמון אמארת' החליטו לארח סולנית עדיף היה להם להביא מישהי מז'אנר הגות'יק, בעלת קול מצו-סופרן שבאמת יהיה 180 מעלות מקולו העורב של יוהן.

האלבום נחתם בשיר Back on Northern Shores שמאכזב אותי סופית. מדובר באחד השירים הכי ארוכים של הלהקה, וכששיר ארוך מסיים אלבום אני נוטה לצפות ממנו להיות שיר איטי ואפי, אך השיר פשוט לא מצליח לספק את הסחורה. תחילתו האיטית מבטיחה, חותרת במעט למחוז הדום מטאל, אך מהר מאוד הקצב מתגבר, וכל השיר נע במעברי קצב שמטשטשים את אופיו של השיר. עוד בעיה שמסתמנת בשיר וייתכן ואף מאפיינת את האלבום כולו היא התחושה שיוהן לא שותק לשנייה, ולא מאפשר למוזיקה לדבר בעד עצמה. ישנו עומס לירי מאוד כבד בשיר, ובשיר כל כך ארוך זה כבר הופך למעיק.

לסיכום, האלבום מתחיל בינוני, משתפר מאוד ואז צונח לתהום עמוקה שמשאירה אצלי אכזבה. לא מדובר באלבום מטאל נוראי, ובכל זאת, הלהקה היא אותה להקה והנוסחה היא אותה נוסחה כמו שאמרתי קודם, אך התחושה היא שהלהקה מעט עייפה. למעשה, נקודת האור של האלבום היא שבסופו אני יכול להגיד שהנה, הלהקה הוסיפה לעצמה עוד שניים-שלושה שירים שיהיה כיף לשמוע אותם בהופעה. מעבר לכך? נראה לי שאעדיף להתרפק על אלבומים קודמים.