Amorphis – The Beginning Of Times

אוקי, הגיע הזמן להודות באמת. אין שום דבר רע ב-Amorphis, אבל בתור הלהקה הכי פחות שבלונית של שנות ה-90 במטאל האירופאי, זהו אלבומם הרביעי שנשמע בעצם אותו דבר. אני יודע שזה נשמע קצת רע, וזה לא באמת רע, כי Amorphis הוכיחו לכולם מאז 2005 שלעזאזל עם הנסיונות הנואשים, העיקר מוסיקת המטאל הטובה – אבל מאז Eclipse המעולה אני מרגיש כבר שהלהקה הזו, שהמציאה את עצמה מחדש מספיק פעמים, החליטה להסגר על מאפיינים מסוימים קבועים. אז כן, אין ספק שהסולן הנוכחי Tomi חבר אל החברותא הלהקה בעצם נולדה מחדש. נכון, עמדת הסולן לא הייתה קונצנזוס בלתי ניתן לשבירה בלהקה, אבל אחרי שזו הספיקה להתעצב עם אלבומי ענק כמו Tales Of A Thousand Lakes או Elegy, ואז להתרכך בצורה משמעותית עם Tuanela או Um Universum – נדמה היה שהלהקה הזו כמעט מיצתה את עצמה. Eclipse החזיר את השליטה המוסיקלית בחזרה לידיהם הנאמנות של Amorphis שהחליטו לשבור בחזרה אל עולם המטאל. לא ברור אם הייתה זו השפעתה של Opeth שהפכה לפופולארית יותר ונתנה לגיטימציה מחודשת למטאל מתקדם אך כבד במקביל, או פשוט ההצלחה המסחררת של להקות מטאל פיניות אחרות שהחזירו את Amorphis מלהקה מאכזבת שמיצתה עצמה ללהקה שעולה באש מבחינה מוסיקלית.

אז הנה אנחנו עומדים 5 שנים, ובעצם 5 אלבומים (אם נחשיב ברשותכם גם את Magic & Mayhem שהיה הקלטות מחודשות לקלאסיקות של הלהקה עם הפקה מחודשת על מנת לרענן את הרפרטואר של החבר'ה בשביל הקהל הצעיר יותר) מאז אותו Eclipse, והגיע הזמן לשאול את חברי Amorphis, "מה הלאה ?". מאז שאני זוכר את Amorphis הם תמיד פלירטטו עם שני רעיונות אומנותיים. סיפורים מהמיתולוגיה הנורדית היה אחד מהם. ה-Doors היו הצד השני. הם תמיד רצו לעשות אלבום קאברים לשירים פיניים של שנות ה-60 וה-70, הם דיברו על זה שנים לפני ש-Tomi הצטרף להרכב. ומה שחשבתי שהיה פרץ יצירתיות נהיה לאיטו נוסחה, שהיא לא מייגעת חס ושלום – אבל בסופו של דבר, היא עוד יותר ממה שהכרנו ולמדנו לאהוב כבר. האם Amorphis הבינה שהיא בעצם צריכה לעשות את מה שאני מכנה אותו "התרגיל של Kreator" ? כלומר – פשוט להוציא אלבום שהוא בסופו של יום אותו הדבר מבחינה מוסיקלית, כדי לרצות את המעריצים הצמאים לעוד חומר ? אם כן – למה לא ללמוד באמת מ-Kreator ולהוציא אלבום פעם ב-4 שנים במקום פעם בשנה ?

אז אחרי שדשנו בעובדה שמי שמכיר על בוריו את Skyforger או את Eclipse כבר יודע למה הוא נכנס. נכון, ברור שגם בתוך התמה של ה-Folk Metal המתקדם של Amorphis ישנה התקדמות כלשהי, לא דריכה במקום. נדמה שהאלבום החדש שלהם, The Beginning Of Times עוד יותר קל ונגיש מקודמו. מזה שנים Amorphis כבר הכריעו שהם מעדיפים את שירתו הנקייה של Tomi Jousten על הגראולים שלו, והגראולים שלו אכן נשמעים מעט יבשים יותר באלבום הזה, אבל כשהבן אדם שר הוא פשוט שר, וזה כיף בלתי רגיל גם למי ששונא שירה נקייה במטאל הקיצוני שלו. אז עם שירים כמו Mermaid או You I Need הם בהחלט המנוני מטאל מלודי פוטנציאליים. אני בהחלט מעדיף את Amorphis כלהקת Folk Metal – או אם תתעקשו לדחוק גם Doom Metal ו-Progressive Metal בכוח, אני לא באמת אתנגד להגדרה – מאשר הרכב אלטרנטיבי עייף ומקרטע. כעת נשמע שהם באמת נהנים ליצור את המוסיקה הקלילה הזו – בין חליל אחד לריצוף קלידים אחר – הלהקה הזו פשוט פועמת בחיות מלאה בשירים האלה. מצד שני – שירים כמו My Enemy ו-Crack In A Stone הם התחתית האפלה של המרקחת הזו, עם גראולים עמוקים וטון כבד הרבה יותר.

אין פה איזו הפתעה גדולה – Reformation ו-The Escape קצת יותר סימפוניים מחבריהם, ו-Soothsayer באמת מקסים עם השירה הנשית האורחת בו, אבל מי שאוהב את Amorphis לא יפול מהכיסא, כמו שהוא לא יתאכזב. מצד שני – לאלה שלא מכירים את הלהקה- זוהי נקודה מעולה להתחיל בה. גם אלבום קונספט, אשר מגולל חלק מסיפור הבריאה הפיני דרך נקודת מבטו של Väinämöinen – שהוא בעצם ההפך הגמור מהרקולס היווני (במקום גיבור בן אלים אשר כובש את המפלצות בעולם והופך לאל הגיבורים – מדובר באל שירד מגדולתו ומתואר כאדם זקן, חכם ונעים הליכות) ויהווה נקודת פתיחה מצוינת להתמצאות בדרכנו אל מעבי ה-Kalevala הפינית, וגם מציג רפרטואר מוסיקלי עשיר כרגיל, מגוון יותר מהרגיל – ובריא וחי לחלוטין. לו זה היה האלבום הראשון שלהם שהינו עומד בסטנדרט הזה, הייתי באמת מוריד בפניהם את הכובע. אבל, נו, אילו Amorphis. אנחנו רגילים מהם לטוב ביותר בתחומם. אפילו הייתי אומר שרגילים מדי.