Ancient Rites – Laguz

מעטות הלהקות בעולם שקשה לדעת מה מצפה לך במנה הבאה שהן יגישו לך, ו-ancient rites הבלגית היא ללא ספק אחת מהן. בעוד רוב להקות המטאל אוהבות להישאר, להתפתח ואף להתנסות בתוך מסגרות הז'אנרים שהגדירו אותן מאז שפרצו לתודעת המעריצים, ancient rites ביצעה תוך חמישה אלובמים שתי פניות מפתיעות.

הלהקה שנוסדה אי אז בסוף שנות ה-80, הוציאה את אלבומה המלא הראשון רק לאחר מספר דמואים, ספליטים, אי פי אחד, מוות בתאונה של הגיטריסט, התאבדות של המתופף וכמעט שש שנים. שני האלבומים הראשונים The Diabolic Serenades ו-Blasfemia Eternal היו אלבומי בלאק/דת' אפלים בסגנון הגל השני של הבלאק עם מעט מאוד רמזים לעתיד. האלבום השלישי Fatherland שיצא ב-1998 פנה לבלאק/ת'ראש עם נגיעות קלידים סימפוניות וליריקה בוגרת יותר שעסקה בהיסטוריה ובציביליזציה של אירופה. מהאלבום הרביעי Dim Carcosa שיצא ב- 2001 יצרה החבורה הבלגית תמהיל מיוחד במינו של בלאק, האבי, פולק, ומוזיקה סימפונית, תמהיל שהגיע לשיאו באלבום החמישי Rubicon. כמה מילים על Rubicon ברשותכם. אני אסתכן כאן בלינץ' ואולי אף בחילול הקודש ושחיטת פרה קדושה של אחד הקוראים או אפילו של כמה, אך אני חייב להתוודות – Rubicon בעיני הוא לא רק אלבום מטאל טוב, או אפילו יצירת מופת. Rubicon מבחינתי הוא אחת היצירות הכי נעלות במטאל. זהו אלבום שאני תמיד מוכן לשמוע ואני מתענג בו על כל תו ותו.

ועכשיו כשזה נאמר וחלק מכם ודאי כבר מצטיידים עם הקלשונים והלפידים ובודקים היכן אני גר, בטח תבינו את הן את הצפייה והן את החשש שלי כשבאתי להאזין לאלבום החדש Laguz. מצד אחד, "הו בלגים גאונים שלי, תנו לי עוד ממה שאתם יודעים לעשות". מצד שני, לך תדע איך הם יפתיעו אותך הפעם?!

לאחר אינטרו קצר ואוריינטלי משהו כמיטב המסורת של הלהקה, מתפרץ השיר הראשון Carthago Delenda Est עם ריף שבור מגובה בקלידים דרמטיים ומוריד לי את החשש באחת. הפעם אין הפתעות. פריטות הבלאק, הבלאסט ביט והספק דקלום צרוד ספק גראול של גונתר הסולן בהמשך, חותמים לי את החיוך על הפרצוף. Under The Sign Of Laguz ממשיך את הקו של קודמו. השיר נפתח עם קלידים שנשמעים כאילו תזמורת שלמה מנגנת באולפן, אליהם מצטרפים ריפים עם השפעות חזקות של האבי מטאל, וגונתר חוזר מפעם לפעם לקלין הנמוך והאופראי בו השתמש גם באלבום הקודם. את Von Gott entfernt פותחים קלידי פסנתר גבוהים ומסקרנים שלפתע הופכים למוזיקה שאפשר לתאר רק כפסקול לסרט היסטורי אפי – פסקול שבתורו גולש לכאוס שחור ומהיר שמזכיר לנו שעדיין מדובר בבלאק מטאל. Legio V Alaudae שמספר את סיפורו של הלגיון הרומאי גליסה מתחיל עם דקלום וקלידים שמדמים כלי מיתר קצביים, אך בשבירה שנשמעת מעט מלאכותית השיר ממשיך עם חומת דיסטורשן ותיפוף מיד טמפו, ומשם לתבנית המוכרת של בלאק מילודי וסימפוני מהיר. את האלבום סוגרת בלדה קצרה בשם Fatum המתאפיינת בקלידים ליריים ואותו שירה צרודה/דקלום של גונתר.

לסיכום, Laguz הוא אלבום טוב, ואפילו טוב מאוד, אך הוא סובל משתי מגרעות שלדעתי נובעות אחת מהשנייה – על אף ש- Laguz הוא אלבום שישי במספר, במובן מסוים הוא סובל מתסמונת האלבום השני. ההשוואה שלו עם- Rubicon עושה לו עוול ומבליטה את החד-גווניות היחסית שלו, ואת חסרונם של אלמנטים רבים יותר מההאבי ומהפולק. אז כן, אמנם אין כאן הפתעה גדולה ופניה דרסטית, אך Laguz הוא לא Rubicon. הוא אלבום קשוח, מונוטוני וקודר יותר, ולפעמים זה מה שבדיוק צריך!