Angry Buddha – Sagarmatha

"התקרב, הרשה לעצמך ליפול לתוך מערות אופיום אפלות ועמוקות, קח נשימה מאוויר הפצ'ולי, הקשב לנבואת הנביא וזמר מנטרה – אולי האחרונה שלך. הבודהה הכועס יחדור לנשמתך". אם גם אתם שואלים את עצמכם "מה לעזאזל" – הכירו את Angry Buddha, להקה שוויצרית שעושה מוזיקה ששואבת לא מעט מוטיבים מהמזרח הרחוק, סחבקים של Arallu הישראלית והסולן שלהם אפילו יודע עברית. נשמע כמו התחלה של בדיחה? אז זהו, שזה כל כך דפוק שאתה פשוט לא יכול להתעלם מזה. אי אפשר למצוא עליהם כמעט כלום באינטרנט, אולי עקב העובדה שהלהקה פעילה מסביבות 2008 והוציאה רק שני EP-ים עד היום אבל מדובר בחבורה צבעונית מאוד שאפילו מתכוונת להגיע לכאן לשלוש הופעות עם כמה להקות מקומיות במהלך נובמבר.

Angry Buddha היא הלהקה של Mordechai, שגדל בשוויץ במשפחה שהתעסקה באמנות ומתעסק בעצמו במוזיקה כבר מגיל 13. הוא מצא את עצמו בישראל עקב נסיעת עבודה. הוא התאהב בארץ ונשאר כאן 12 שנים, למד באוניברסיטה העברית, הקים כאן משפחה ואף עשה עליה. בין לבין הוא בילה זמן בדרכים עם להקה מלוס אנג'לס ופרוייקטים אחרים. כעת הוא חי בנפאל ועם כל חיי הרוקנ'רול הפרועים הוא מעדיף להתעסק בפוליטיקה וברוחניות. את הלהקה הקים בשנת 2008 יחד עם חבר ותיק, במחשבה להמציא ז'אנר חדש במטאל שישלב את המוזיקה מהמזרח, אבל לא כמו ש"כולם עושים" בקשקושים על שדים ומיסטיקה. Mordechai עשה שיעורי בית ומצא לא מעט דברים מרושעים ומטורפים בדפי ההיסטוריה של המזרח, וכך נולד ה- EP הראשון. אחרי חצי שנה כבר יצא ה- EP השני וכבר ב-2009 Angry Buddha התחילו להסתובב בעולם, בשוויץ, גרמניה והונגריה. בנתיים, אותו חבר ותיק עזב את הלהקה וכיום היא ממשיכה להסתובב בעולם עם לא פחות מ-30 הופעות בסיבוב הנוכחי, ואפילו 50 הופעות, בין השאר ב- UK ובארה"ב, בסיבוב הבא שמתוכנן ל-2013 יחד עם Arallu המקומית. בנתיים גם יש אלבום באורך מלא בתכנון, כולל DVD, וגוייס בסיסט שיצטרף לטריו כי החומרים החדשים הולכים להיות אפילו כבדים ואפלים יותר, לטענתם.

כרגע הלהקה מורכבת משלושה אנשים בסך הכל, והם מגדירים את עצמם כ"שילוב של הברוטלי והרועש יחד עם מוזיקת מדיטציות אסיאתית שובבה" ועושים, ובכן, בדיוק את זה. מספיק לראות את Tinglay Mordechai בשביל להבין – הוא נראה כמו קבצן או נזיר בגלימות לבנות, מבט מטורף בעיניים שקועות מאיפור שחור ושיער בלונדיני פרוע. מן משהו שלא היית רוצה לפגוש בסמטה חשוכה באמצע הלילה כי הוא עוד עלול להקריב אותך לאיזה אל תוך כדי זמירת מנטרות בליווי רוק כבד. בהתחלה זה היה נשמע לי כמו Rob Zombie על טריפים, אחר כך גם שמתי לב להמון אלתורים שלקוחים בכלל מעולם הג'אז, ואם תחפרו עמוק גם תמצאו שביב של רומנטיקה גלאמית. כמו Rob Zombie גם Mordechai מאוד תיאטרלי בהופעה ובמראה שלו ובאווירה שהוא משרה, וגם המוזיקה עצמה היא סוג של מטאל על סף האינדסטריאל בגדול, אבל Angry Buddha מצליחים מצד אחד להגיש אלבום מאוד קליט ופשוט שקל להבין אותו ולא בשמיעה העשירית, אך מצד שני לספק הצצה לעולמות מוזיקליים אחרים באמצעות אלמנטים מסגנונות שונים ושימוש נרחב וחסר אחריות בסנסקריט ובציוני דרך גיאורפיים בנפאל בליריקה שלהם. מי שאחראי על ההפקה הוא לא אחר מאשר Dave Snow (AC/DC, Roger Glover, Wednesday 13 ועוד).

אחרי אינטרו עם הרבה רעשים מוזרים, זמירות ודיסטורשן – לא יודעת מה איתכם, אני כבר בתוך מערת האופיום שהבטיחו לי – קודם כל מפציעות כאן גיטרות בפאוור קורדס כבדים. ביחד עם השירה המלוכלכת והלא מתחכמת של Mordechai שנראה ונשמע כאילו שלפו אותו מאיזו מאורת דרקון זה אכן נותן אווירה מפחידה משהו, כאילו אתה הולך אל עבר משהו לא ידוע ואם זה אמור להיות איזה מסע רוחני לאנשהוא אז זה מצליח להם. "Air India Smile" נשמע כמו שיר רוק לכל דבר אם מורידים את המניירות מהשירה ואת הליריקה שכוללת פה ושם כמה מילים שתשמע באיזה אשראם במקרה הטוב, ואני אוהבת את השילוב הזה – שמצד אחד לא מנסה להמציא בכוח ז'אנרים חדשים אך מצד שני מצליח לעשות בדיוק את זה.

ב- "Taj Maharatsha" יש כבר יותר עניין, הכלים כאן נותנים ליקים בלוזיים וזה תופס את האוזן על אף שאף ליין לא מתפרץ קדימה בצורה אסרטיבית – המינימליזם דווקא עושה את העבודה כאן. כאילו רב הגלוי על הנסתר התחושה היא כאילו אתה נמצא במעין מקדש, השירה מאוד נמוכה וסקסית, המוזיקה רוצה לגרום לך לזוז באיזה ריקוד בטן חושני תוך כדי שאתה מגיע להארה. "Trace of Tenzing" חוזר לקצביות עם יותר אלמנטים אינדסטריאליים, גם הוא שיר שכיף לזוז איתו וגם מקומם של הגיטרות אינו נפקד כאן – יש סולו ארוך במיטב המסורת של ההבי מטאל, וכל מיני שריקות וחריקות מתבלות את העניינים ומחזירות את המאזין למצב הד-באנג. "Sagarmatha" מביא סאונד ישן יותר של אוברדרייבים והוא נעים להאזנה, יש כאן משהו שמזכיר לי את החומרים המוקדמים של Marilyn Manson, באווירה האפלולית והמסוממת שהוא משרה ובהגשה הווקאלית שלו. "Siam Cat" נשמע כמו פריקת אנרגיה של פחות משתי דקות, כאילו היה צורך להוציא משהו מהמערכת עם כמה צעקות וריפים של הבי מטאל לפני שהאולפן נסגר. גם השיר הזה נשמע כמו משהו מהרוק המגניב של פעם, כשהכל היה מלוכלך, לא עשוי, ומלא באדרנלין.

הלהקה גם ידועה בשואו האקסצנטרי שלה – אם זה שימוש ויזואלי בעזרים כדי להמחיש מטאפורות או אפקטים כדי להעצים את האווירה, כך או כך רואים שהלהקה מתכוונת למה שהיא אומרת וממה שהם מספרים, שווה להגיע להופעות שלהם בארץ כדי להתרשם מזה . לא כל כך ברור לי למה הם מיהרו להוציא שני EP-ים במקום לאחד חומרים לאלבום אחד אבל באמת יש משהו שעוד לא מרגיש עשוי לגמרי כאן ברמת הגימור, ואני מניחה שהלהקה שומרת את התותחים הכבדים שלה לאלבום המלא שהולך לצאת בקרוב. בכל זאת ה- EP הזה נותן לנו מושג לגבי הכיוון של הלהקה ומעלה הרבה תהיות וסקרנות בציפיה לבאות. אין כאן התחכמויות, הלחנים לרוב נשארים באותו איזור רעיוני והליינים לא מתפתחים מעבר לנדרש, יתרון במקרה שלהם. הם לא פוחדים מחזרתיות, מה שיוצר מעין מנטרה שנעים להאזין לה, ומי שיקשיב היטב יגלה עוד רבדים מתחת, אם אלו כלים מעניינים שעושים איזה משהו ברקע או איזה תו לא סטנדרטי. זו חרב פיפיות, אבל ל- Angry Buddha זה מצליח כי הם לא מנסים להיות משהו שהם לא. התחושה היא מדיטטיבית לעיתים, והעובדה שאין לך עומס באוזניים גורמת לך להתמקד באווירה, שזה בעצם מה שחשוב כאן, והאווירה מאוד מסתורית אך לא מבלבלת יותר מדי. הדבר הראשון שעולה לי בראש כשהאלבום מסתיים הוא שאני רוצה עוד מזה – אלבום שהוא בהחלט באיזור הרוק והמטאל בניגוד להרבה להקות אחרות בז'אנר, המתמקדות יותר באלמנטים האוריינטליים מאשר בכבדות, אך עדיין יש לה את הייחודיות שלה גם בלי להפציץ בהפקה מטורפת, יכולות ביצוע בשמיים או שבירות קצב כל שניה וחצי. דווקא הפשטות והבריחה מחיפוש ה"מה יהיה יותר מגניב" עובד להם יופי, ולמרות המינימליזם בהלחנה עדיין שומעים כי הושקעה בה מחשבה. ההתמקדות במה שבאמת חשוב מבלי להתפזר מסביב זו אומנות שכבר כמעט נכחדה מהעולם לדעתי, אז שאפו ל- Angry Buddha על זה, ובהצלחה עם כיבוש העולם בעזרת פצ'ולי ושירה טיבטית עתיקה.