Annihilator – Double Live Annihilation
- Murder
- Ultra motion
- Box
- Denied
- Blackest day
- King of the Kill
- Torn
- Lunatic asylum
- Set the world on fire
- I am in command
- Refresh the demon
- Syn kill 1
- Never Never Land
- Striker
- Bliss
- Phantasmagoria
- Crystal Ann
- Alison Hell
- Shallow grave
Annihilator היא להקה שתמיד אהבתי. אמנם התחלתי לשמוע אותם כשיצא אלבומם השני – Never ,Neverland אבל מיד לאחר מכן יצאתי וקניתי את תקליטים הראשון Alice In Hell – קלאסיקת מטאל נצחית.
כל ההרכב הקנדי מבוסס לחלוטין על גיטריסט על בשם Jeff Waters. אמרתי גיטריסט? בואו ננסח מחדש, גיטריסט, סולן לעיתות מצוקה, בסיסט לעיתים, מפיק מוכשר, הכל חוץ ממתופף, אך אפילו בתקליט אחד, Remains, הוא יצר את התיפוף באמצעות מכונת תופים.
בשנים האחרונות ניכר כי Jeff מנסה לשמור על הרכב קבוע, דבר שלא עלה בידו מעולם, כשבכל תקליט לפחות חבר אחד בהרכב מתחלף, ולרוב גם יותר מכך, ההרכב האחרון, זה שיצר את שני התקליטים Carnival Diablos ו Waking The Fury היה הרכב טוב ויציב, שבראשו סולנה לשעבר של להקת Liege Lord, Joe Cameau, שנודע יותר בעקבות פרק הזמן הממושך שבילה ב Overkill, כגיטריסט דווקא, וסולן רקע מזדמן.
שני התקליטים האחרונים אינם דווקא מהמוצלחים שיצרה הלהקה, אך אלבום ההופעה הכפול דווקא זכה לעדנה מההרכב הנוכחי. בזכות הייחודיות בקולו של Joe, איתו הוא מסוגל להשמע כמעט כמו כל סולן שירצה, וכך הוא מצליח להשמע גם כמעט כמו הסולן המקורי של הלהקה בכל שיר ושיר שהוא מבצע. אך למרות זאת הוא שומר על גוון מסויים שאופייני רק לו, התכונות הללו הופכות אותו בעיני לסולן מעולה לצרכי הופעה חיה שמסכמת שנים רבות של יצרה, כמו זו שלפנינו.
ההופעה נפתחת בשיר מצוין מתוך Remains, האלבום הקרוב ביותר למוזיקה תעשיתית שהוציא ההרכב אי פעם וכף נבנה הטון לערב מגוון של מטאל. השיר השני, Ultra motion, הוא הקטע הפותח את Waking The Fury, ונותן קצת גוון של החומר המאוחר יותר של הלהקה. הבעיה היא, שהוא לא כל-כך טוב, ומה שמציל אותו במידה לא קטנה, הוא נגינת הגיטרה המדהימה של Waters. ולמי שלא מבין עד כמה הגיטריסט הזה ענק, אציין כי הוא נבחן והתקבל ל Megadeth, לפני הצטרפותו של Marty Friedman הענק, אך החליט להמשיך עם ההרכב שלו לשמחתי.
The Box הוא שיר Low-Tempo בסיסי, שפתח את llof The Ki King, האלבום הראשון שבו שר Jeff וחיבורו לכאן מראה עד כמה מגוונת היצירה של הלהקה. שירים כמו Set The World On Fire, אחד המלודים יותר של הלהקה, מתחבר עם I Am In Command האגרסיבי. ומשירים כמו Phantasmagoria עוברים בקלילות לקטע הפתיחה האקוסטי של Alison Hell.
הייתי מגדיר האלבום כאלבום הופעה אופטימלי, של להקה, שלה ללא ספק מספיק חומר לאלבום כפול. היו כמה קטעים שהייתי מוסיף לו, שירים כמו Stonewall חסרו לי מאד, וגם Reaction האקסטרא עצבני, אבל בסה"כ, אחלה אלבום.