Machine Head – Unatoned

נופ. אין לי מושג בשביל מה האלבום הזה היה טוב. אין לי מושג למה אחרי יותר מ-30 שנה שלהקת הת'ראש-גרוב האמריקאית הזאת קיימת, היא חשה צורך להוציא אלבום שאם אשווה אותו לירק הוא ללא ספק יהיה צנון. פשוט אלבום צנון. שזה לא ירק כזה רע, אבל בטח לא בטופ 10 של אף אדם סביר בעולם, נכון?

כמה וכמה תהפוכות בהרכב עברה הלהקה הזאת. אם מקשיבים באוזן מספיק פתוחה לשלושת הנגנים האחרונים שעזבו אותה, הנגנים שהיו בה הכי הרבה שנים, רוב פלין, מקים ומנהיג הלהקה הוא כנראה בנאדם שקשה לעבוד איתו. אני מניח שזה לא איזה שוק לאף אחד כי מאחורי כמעט כל להקה טובה עומד המקים, המוח והבנאדם שכנראה לא קל בכלל לסבול אותו ביום רע שלו ואולי גם לא ביום טוב שלו. על כן כמה וכמה חילופים היו בהרכב הנ"ל ועבור ההרכב הנוכחי כפי שהוא זה האלבום השני מתוך 11 אלבומים בסה"כ בדיסקוגרפיה של הלהקה.

וכן, כמובן שזה קשה. קשה ללהקה להוציא משהו שיתעלה על האלבום הראשון שלך כשהראשון כל כך טוב אבל אפשר להגיד שלאורך השנים הצליחה הלהקה להוציא אלבום או שניים מעולים וכמה שיודעים עליות ומורדות ובכל זאת, הייתי רוצה להגיד לכם שחילופי ההרכב האלה מכניסים דם חדש ורענן ללהקה ומייצרים משהו חדש מוזיקלית, אבל לא באמת. בסוף, המקים והפרונטמן רוב פלין הוא כנראה המושך בחוטים ואם לקפוץ לסוף, נשמע שבגדול הידיים שלו התעייפו מהמלאכה הקשה.

אז אינטרו. עוד אלבום שמתחיל באינטרו של סתם רעש שאלוהים יודע מה הייתה החשיבה האומנותית מאחוריו, אבל הנה חצי דקה מהחיים שלי שהלכה לפח ולא תשוב. אחריו נכנס Atomic Revelations. שיר נחמד. האם הוא מביא איזשהי בשורה חדשה? האם יש בו איזשהו ריף או מלודיה בלתי נשכחים? לא. אם זה השיר הראשון של מאשין הד שאי פעם שמעתם אז וואלה, זה אחלה שיר. מגניב ממש. אם כמוני, זה האלבום ה-11 שאתם שומעים אז התגובה תהיה כנראה "יאללה, היינו, שמענו, הבנו, נקסט".

גם שיר הנושא של האלבום לא מביא בשורה חדשה, אבל כן אפשר להגיד עליו שהוא טוב. ממש טוב. יכל בכיף להיכנס לאלבומים שהלהקה הוציאה לפני יותר מעשור. יש בו אחלה של אנרגיה, הכעס עוד שם בהילוך קצת יותר נמוך אבל עוד מרגישים את אדי הדלק שנשארו לרוב פלין לנסוע עליהם.

Outsider חוזר כבר לסטטוס של Atomic Revelations כשיר נחמד אבל בגדול נשמע כמו משהו שיצא מפס הייצור לשירים של הלהקה ולא זכה לאיזה חשיבה מורכבת פר שיר כמו שהלהקה הצליחה במיוחד לעשות באלבום המופת שלה The Blackening. לעומתו Outsider, השיר הבא Not Long for This World מצליח להביא יותר רגש, בעיקר מעמדת השירה. לא מדובר בשיר ענק אבל בתוך כל האלבום אפשר להגיד שהשיר בולט בכך שהוא רגוע וסנטימנטלי יותר ומביא צבע אחר. לא בהכרח הצבע שאני מחפש כשאני ניגש לשמוע מאשין הד, אבל זה כבר עניין של טעם.

ואז These Scars Won't Define Us כבר מייאש אותי. שוב, הוא לא רע. אף שיר באלבום הוא לא רע. הוא פשוט נשמע כמו "היו לנו מלא ריפים נחמדים אז הרכבנו מהם כמה שירים והנה, יש לנו אלבום". מסוג השירים שגם אם תשמע בהופעה, לא הוא יהיה זה שייחרט בזיכרון שלך.

ואתם יודעים מה אני עוד פחות אוהב מאינטרו בתחילת אלבום? קטעי מעבר באמצע אלבום. כאלה שסתם שם כדי למלא מקום ולא כי יש בהם איזשהי הברקה מוזיקלית או איזשהו feel שתורם לאווירה שהאלבום מנסה לתת. תלמדו מ-Nile אם כבר איך עושים קטעים כאלה, סבבה? אז Dustmaker כמו שהוא יכול ללכת לפח. לפחות אחריו Bonescraper מצליח להפיח משב של תקווה כשיר כבד, נחמד, ועוד כזה שאגיד שאם הוא היה השיר הראשון של הלהקה שאי פעם הייתי שומע, ועוד בפסטיבל נגיד, בהחלט הייתי זוכר ומסתקרן לשמוע עוד מהלהקה הזאת.

רציתי לקוות שמישהו מארבעת השירים האחרונים באלבום יצליח להביא איזשהי בשורה אבל לא. זה לא קרה. אם נסכם, בתוך הדיסקוגרפיה הארוכה של מאשין הד האלבום הזה כמו שהוא יכול גם לא להתקיים ואני לא חושב שהוא יחסר למישהו חוץ מלחברי הלהקה, אבל אולי אני סתם גרינץ'. כמו שהוא, האלבום לא מביא שום דבר חדש, שום דבר מקורי, שום ריף מעניין או מלודיה יפה מספיק לרפואה, רק עוד מאותו דבר, ואפילו לא מאותם דברים מעולים שמייחדים את האלבומים הכי טובים של הלהקה.

אם הייתי ילד בן 16 וזה היה האלבום הראשון של הלהקה שאי פעם אני שומע סביר שהייתי רץ לשמוע את שאר הדיסקוגרפיה. כי בפני עצמו אני לא יכול להגיד שהאלבום גרוע. בתוך המכלול הוא מיותר. בפני עצמו, אם מעולם לא הייתי מכיר את הלהקה ופועלה? אם לא היו לי להקות טובות יותר להשוות אליהן? כנראה שהייתי אוהב את זה וגם אז, לא הייתי אומר שזה אלבום מעולה, אבל יש בו צבע מעניין שמספיק כדי לנסות ולבדוק מה עוד יש ללהקה שעשתה אותו להציע.