Annihilator – Feast

הרומן שלי עם Annihilator נמשך כבר לא מעט שנים. קשה לי לחשוב על מישהו בשכבת הגיל שלי שראה בזמנו את הקליפ של Alice In Hell ולא נהיה לו נעים בבטן כשהוא חושב על הלהקה הזאת.

הרבה נטשו אותם אחרי זה, תמיד הייתה תחושה שהם התחילו בשיא – ומשם ירדו, הרבה לא התחברו ל Never, Neverland, עם הסאונד החלש והסולן הפחות אגרסיבי, והרבה גם איבדו אותם לגמרי באלבום הכי מלודי ומסחרי שלהם – Set The World On Fire שהגיע אחרי, אבל לא אני – אני תמיד קניתי עותק, תמיד חרשתי ואהבתי מה שעשו.

אהבתי את King Of The Kill שבו הגיטריסט/מנהיג/דיקטטור Jeff Waters עבר גם לשירה, אהבתי את הכיוון התעשייתי של Remains, ולמרות שהיו כמה אלבומים קצת בינוניים מאז – תמיד הקפדתי לרכוש וגם להאזין לכל דבר שהם מוציאים. בשנים האחרונות Waters הגיע להישג משמעותי ומצליח לשמור על הסולן/גיטריסט שני Dave Padden, שכבר סוגר 10 שנים בלהקה והפך להיות החבר הוותיק ביותר בה אי פעם מלבד Waters עצמו. אני אודה שאף פעם לא השתגעתי עליו, קצת חסר ייחוד, בלי האגרסיה הצרודה של Randy Rampage, בלי המלודיה האיכותית של Aaron Randall, הוא סוג של נשמע קצת כמו כל אחד – אבל בלי יותר מידי פלפל, וזה גם היה חלק ממה שהביס בעיני את האלבומים שלהם ביחד, ריפים מבריקים – אבל אין ייחוד יוצא דופן.

לפני כמה חודשים הוציאה הלהקה אלבום חדש – Feast יצא בלייבל גרמני שנראה כמה תוצר של יוצאי חברת SPV הוותיקה, לצד אלבומים של אמנים כמו Saxon ו Motorhead, ועם עטיפה מרשימה ודיבור טוב באינטרנט, הייתי סקרן לשמוע את התוצאה.

נכון, Padden הוא עדיין סולן בינוני במקרה הטוב, אבל משהו פה מתקתק – השירים. החל מ Deadlock שפתוח בריף Annihilator קלאסי מלווה בתיפוף דאבל-בס מהיר, החיוך הישן חוזר אל הפנים. יש להם משהו מדויק, ברור, סאונד שהוא לגמרי הם – שאני אישית פשוט נהנה ממנו כל פעם מחדש. השירה של Padden משלבת מלודיה ואגרסיה עם טקסטים לא רעים – אבל זו הנגינה של Waters שעושה פה את העסק. באמצע השיר הוא עושה לנו תעלול Waters אופייני ועובר לריף עם מקצב איטי יותר מקפיץ, ליין שירה קליט וליד גאוני. מה אומר ומה אגיד – יש סיבה למה הם עדיין אחת הלהקות האהובות עלי.

ככה זה ממשיך. אין פה הבזקי גאונות בסגנון Alice וכו', עם שבירות פלסט או ריפים נצחיים שיישארו חקוקים בדפי ההיסטוריה של המטאל, אבל גם שיר כמו Smear Campaign שעובר בין Thrash מהיר לריף Groove ומשם למלודיות של הארד רוק עובד מעולה, פשוט כי הוא כתוב טוב, מנוגן טוב ונעשה עם כל היכולת של Waters חביבנו.

No Surrender מתחיל עם איזה שילוב Fאנקי של גיטרה בס, גיטרה מקפיצה ושירה מלודית – לא בדיוק מה שהייתם מצפים, אבל זה עובר לריף Annihilator אגרסיבי אופייני ואתם מבינים שאתם בממלכת הטירוף של Waters שמאפיינת הברקות כמו Brain Damage הפסיכי או Kraf Dinner המטורלל מהעבר.
זה ממשיך בסגנון, עם יציאה אחת בדמות Perfect Angel Eyes, שם מגוחך לשיר שקט דווקא חביב, קיטש בסגנון In The Blood, שלא היית מצפה לשמוע משום להקת Thrash אחרת, בלדה בסגנון שהיית מקבל באלבומי הבי והארד רוק משנות השמונים. אם אתה בעניין בגלל המהירות והאגרסיה, לחץ מהר מהר על כפתור ה Forward.

מייד אחרי זה Waters מפצה בדמות Demon Code הבועט, מטאל כבד שצועק Annihilator. אני יודע – זה נשמע כמו 150 שירים שלהם מהעבר, אבל לא יעזור, זה פשוט גדול. בקיצור, אין שום דבר חדש מתחת לשמש, אבל למי שאוהב את הלהקה הזאת – כמוני, זה אלבום שאי אפשר לוותר עליו. מטאל כבד, מלודי, מנוגן לעילא – מה רע?