Anthrax – Worship Music

Anthrax היא לא Anthrax בלי Joey Belladonna. נכון, האלבום Sound Of White Noise הוא אלבום טוב לסוגו, ואי אפשר להכחיש של John Bush יש גרון רב עוצמה, אבל אחרי אלבומים כמו Among The Living ו Persistence Of Time, אי אפשר ממש להגיד שמשהו זה Anthrax עם הקול הגבוה והאופייני של Belladonna לא יושב על זה. אז נאלצנו לחכות כמעט 20 שנה, ואז התבשרנו בשמחה ובששון ש Belladonna, שבהתחלה התאחד עם ההרכב רק לצורך סיבוב הופעות, הפך להיות סולן הקבע, והעיף את הרכש החדש Dan Nelson שהעיף משם את Bush הוותיק – הפך לסולן הקבע, וגם שר באלבום החדש של הלהקה – שלו נאלצנו לחכות 8 שנים. אז חיכינו, ומה המסקנה? 8 שנים השתלמו? מדובר בחזרה לט'ראש הקלאסי של Among? אז כן, ולא.

חייבים להתחיל מלהבין שאת האלבום הזה הלהקה כתבה כבר לפני כמה שנים טובות, והוא יועד במקור לקול של Bush, ואז הותאם לקול של Nelson, ואז עבר עוד כמה שינויים כדי לשבת על Belladonna, אבל בסופו של דבר – זה לא אלבום שנכתב עבורו, ומי שחשב על חזרה לשורשים בסגנון האחרון של Overkill צפוי להתאכזב קשות. אבל אני אגיד מה דעתי, אם תיגשו לאלבום בלי צפייה ל Anthrax של פעם, אלא רק בתקווה למטאל טוב – ממש לא תתאכזבו, כי מדובר באלבום שברובו הוא מצוין.

נתחיל עם זה שהסאונד בריא, בשרני, מודרני – אבל לא מלוטש מידי כמו כמה להקות Metalcore שבסביבה, נוסיף לזה את העובדה שהקול של Belladonna נשמע כמעט בדיוק אותו דבר שהוא נשמע ב 1991, שלא כמו סולנים רבים אחרים – הגיל, האלכוהול ושאר הנזקים שהוא גרם לגופו, לא פגעו בקול האדיר שלו. לסיום אפשר גם להוסיף כמה שירים מוצלחים במיוחד, וכמה רגעי אולד-סקול שיעלו חיוך על הפנים של אלה מאיתנו שגדלו על קליפים של שירים כמו Belly Of The Beast ו Antisocial, ויש מתכון לאלבום קאמבק מנצח.

אז מה יש לנו, מעבר קצר על השירים: Hell On Earth הוא שיר קלאסי של ההרכב, פותח בבלסט ביט לא אופייני, שירת רקע של חברי ההרכב בסגנון הכל כך מוכר שלהם, באמצעו ברייקדאון- והשירה של Belladonna אדירה מספיק כדי לעשות מכל החבילה משהו טוב במיוחד. הסינגל השני מהאלבום – The Devil You Know – נשמע כמו שיר שנכתב לשירה של Bush, ריף מוצלח, אבל לא Anthrax שהיינו רוצים לשמוע מאלבום עם Belladonna, שיר לא רע, אבל בסופו של דבר יש משהו מעצבן בלשמוע פוטנציאל ל Anthrax קלאסי מתחרבש על ידי לחן עכשווי מידי. Fight 'Em Till You Cant, הסינגל הראשון מהאלבום וזה שהעלה את רף התקווה אצל רבים מאיתנו – הוא כנראה גם השיר הכי טוב של הלהקה מזה שנים, הריף אמנם גנוב מ Gridlock שב Persistence Of Time, והטרום פזמון קצת מלודי ומודרני מידי, אבל רק בשביל השירה של Belladonna בבתים ובפזמון היה שווה לחכות. I'm Alive אמנם מתחיל מלודי מידי, אבל הופך לשיר מקצב ביניים מוצלח עם שירה מעולה של Belladonna, הפזמון ללא ספק מלודי ומזכיר יותר שירים מתקופת Bush, אבל Belladonna מציל את השיר.

הערת ביניים – הגיטריסט Rob Caggiano הוא גיטריסט טוב מאד, וכאן – עם כל הכבוד ל Dan Spitz, יש משהו בהרכב הנוכחי שעולה בהרבה על זה הקלאסי.

בחזרה לשירים – In The End מתחיל עם פעמוני כנסיה ואז ריף איטי ומעולה, הפזמון אמנם שוב מודרני מידי, אבל בסופו של דבר אם נשפוט את השיר פשוט כשיר מטאל מודרני יחסית – מדובר יופי של שיר, לא Anthrax קלאסי כמו שהיינו רוצים לשמוע, אבל שיר טוב. The Giant שוב שיר שנשמע כמו שיר מתקופת Bush (לא George, John), המבנה קצת מבלוגן והשירה של Belladonna שוקעת בתוכו, תוסיפו לזה פזמון רוקי מידי ופחות מסורתי, ומדובר באחד הקטעים החלשים באלבום. Judas Priest – שיר משמשו ברור על מי חשבה הלהקה עם כתיבתו, מתחיל בצורה מאד לא אופיינית, יותר הבי מטאל מסורתי עם לידים מלודים, בבית הראשון גם יש שירה שנותנת הומג' לרוב הלפורד, ואם נוסיף את כל מה שבא אחרי – מדובר בשיר כבד ומלודי שהוא אחד החזקים באלבום. Crawl לא נשמע כמו בלדונה, וגם לא כמו שיר Anthrax, שוב שיר שיושב על השירה של Bush, גם מבחינת הטקסטים, כולל הליווי של הצ'לו החל מהבית השני, נשמע יותר כמו שיר פוסט-גרנג' אמריקאי מודרני, שוב – לא רע, אבל בטח לא מה שרציתי באלבום של Anthrax.

בואו נסכם, זה לא בדיוק מה שרצינו לשמוע מ Anthrax, רצינו לשמוע עוד Persistence מלא בט'ראש מהיר, וקיבלנו אלבום שהוא שעטנז של ריפים טובים עם לא מעט שירים שהיו יושבים טוב באלבומים שלהם מלפני עשור בערך. מצד שני, Belladonna הוא אולי הסולן שהכי שמחתי לראות שחזר ללהקת האם שלו, והוא עושה כאן עבודה אדירה. יש פה כמה שירים ממש טובים, אבל הם רחוקים מלהישמע כמו Anthrax בתקופת השיא שלהם, בקיצור – לא מעט טוב, אבל גם רע לא חסר. בשיקול הכללי אפשר לומר שהטוב מנצח, אם נצליח לדקה להוציא מהראש את הנוסטלגיה והרצון המטאליסטי הבלתי נגמר לשחזור תהילת עבר ואלבומי אולד-סקול שנשמעים בדיוק כמו אלו שיצאו בשנות השמונים – אפשר יהיה לקבל ש Anthrax הוציא אלבום מטאל טוב מאד, וכנראה שזה מספיק בינתיים.