Arch Enemy – Khaos Legions

אני חייב להתוודות, לאחר לא מעט ניסיונות, וכמה שינויים בדעה, הגעתי למסקנה שאני ממש לא מסמפט את Angela Gossow כגראוליסטית. אני מאד מסמפט אותה כבלונדינית קטנה, חסונה, ומלאת התלהבות סוחפת, אבל האמת הפשוטה היא שאם היא הייתה זכר, כל הבלונד שבעולם לא היה מונע ממני מלהגדיר אותה/אותו כסולן לא טוב. בואו נתחיל מהשוואה פשוטה – בשלושת האלבומים הראשונים של הלהקה שר הסולן John Liiva, גראוליסט בעל קול עמוק והגשה מעולה, מספיק לשמוע את הביצוע שלו בשיר Beast Of Man מתוך Stigmata כדי להבין שמדובר בסולן טוב פי כמה מונים ממה ש Gossow אי פעם תהיה. אפשר בעצם להודות שהנוכחות של Angela היא שטיק, שטיק מוצלח, שטיק שמוכר הרבה מאד אלבומים ועושה את ההופעות של הלהקה לשוות במיוחד, אבל עדיין שטיק.

לאחר שהתגברנו על הקושי הזה שלי, נתייחס לאלבום – התשיעי במספר של הלהקה.

Arch Enemy הם לא להקה גדולה, הם להקה מצוינת, אבל לא כזו שתיזכר בהיסטוריה לצד מפלסות דרך כמו At The Gates או Carcass, בה היה חבר הגיטריסט והמנהיג Michael Ammot לפני כן. נכון, הם חבורת נגנים ברמה אדירה, החל מצמד האחים הגיטריסטים לבית Ammot, דרך הבסיסט המצוין oSharlee D'angel והמתופף המעולה Daniel Erlandsson, אבל בסופו של דבר מעבר ליכולת הנגינה, הלידים המבריקים והסאונד המושלם – הם בעצם הוציאו 2 אלבומים מבריקים באמת, ועוד 7 אלבומים טובים ולא יותר. מבחינתי Stigmata הוא פאר היצירה של הלהקה בגלגול הקודם, הקצת פחות מלודי ויותר אגרסיבי שלה, ואילו Anthems Of Rebellion הוא השיא של הלהקה מבחינת דת' מלודי במיוחד, כזה שהביא למכירות שיא להרכב ויצר כמה מה "להיטים" הגדולים שלה. בואו נדלג כמה אלבומים חביבים אבל לא מדהימים מאז, כולל אלבום קאברים עצמי מיותר למדי, ונגיע לאלבום החדש, התשיעי של הלהקה. אם מדלגים על האינטרו מגיעים לסינגל הראשון מהאלבום – Yesterday is Dead and Gone. גם אם נקשיב לשיר, ובטח אחרי שנצפה בקליפ לשיר, ברור שהלהקה מנסה לשחזר את ההצלחה הבלתי מעורערת של הלהיט הגדול ביותר שלה – We Will Rise, עם לחן קליט, C-Part מלודי עד קיטשי, מילים מלאות פאתוס מהסוג ש Gossow כל כך אוהבת ומקצב סוחף. ת'כלס, אחלה שיר, רק חבל שאין בו שום מקוריות מבחינת הלהקה.

Bloodstained Cross הוא כבר שיר יותר טוב, ריף מרכזי חזק, פזמון לא רע, למרות שהגאולים של Angela שוב מטפסים לי על העצבים, היא נשמעת לפרקים כמו לפריקון צרוד, עבודת הגיטרות של האחים מצילה את השיר, שאולי הוא לא אחד הגדולים של הלהקה, אבל הוא כבר מצגת טובה יותר של האיכויות שלה, כולל סקשן אמצעי ניאו-קלאסי שמזכיר שוב למה שני האחים נחשבים לאחד מצוותי הגיטריסטים הטובים שפעילים היום בלהקת אקסטרים מטאל. Under Black Flags we March הוא אחד הרגעים החזקים באלבום, מקצב ביניים סוחף, ריף מרכזי חזק שמבוסס על בס, יופי של קטע שבהחלט מחזיר לכמה מהרגעים היפים של Anthems, מצד שני – שוב נחשף ובולט המוטיב של הטקסטים הבעייתיים, יש ל Angela בעיה עם סיסמאות נבובות וטקסטים של העצמה ריקנית למדי, שמתבטאת גם בשיר הזה, אבל בהחלט בשיר שאחרי – No Gods, No Masters, שכולל כמה מהבתים הכי שמאלצים ופשטניים שאני יכול להעלות על דעתי. אני מבין את העניין הזה, אבל עם כל הכבוד, היא סולנית להקת מטאל, לא פעילה סינטולוגית, עזבי את ההעצמה ותכתבי טקסטים מעניינים. מצד שני, כל מי ששומע את No Gods לא יוכל לפספס את הדימיון ל In Flames המוקדמים מבחינת הלחן, הריף הראשי וההרמוני ליד נשמעים כאילו נגנבו ישירות מ Whoracle, וזה לא דבר רע.

Through The Eyes Of A Raven עיצבן אותי בהתחלה עם המנה הסכרינית העמוסה במיוחד, נראה כאילו ה C-Parts הדביקים השתלטו על שיר אחד לגמרי. לאחר כמה שמיעות הגעתי למסקנה שזה דווקא אחד השירים הטובים באלבום, הלידים ההרמונים המוצלחים, הפזמון החזק – הלהקה כאן הלכה על שיא הדביקות שהיא מסוגלת, ודווקא זה עבד. לעומת זו – Cruelty Without Beauty הוא הפתעה לכל מי ששמע את הלהקה בשנים האחרונות, שיר שמשלב ריף ראשוני אולד-סקולי שנשמע כאילו Amott כתב בזמנו ל Carcass, מתקפת בלסט-ביט מפתיעה ביותר שעושה את השיר לאחד הכבדים ביותר שהלהקה הקליטה מעולם, ופזמון בליווי קלידים קודרים שיזכיר קצת Cradle Of Filth, בסופו של דבר, אחלה שיר.

בואו נסכם, Arch לא ממש מספקים פה משהו חדש, וזה בהחלט לא האלבום הטוב ביותר שלהם, כמו שכצפוי חלקם הצהירו בכל מיני ראיונות, אבל בהחלט מדובר באלבום הטוב ביותר שלהם מזה זמן רב. אם מתגברים על הבעייתיות שהיא הקול ה Over Hyped של Angela, הטקסטים הריקניים והסיסמאות, והדבקות בכל מיני קטעי ביניים אובר-מלודים, סה"כ מדובר בלהקת דת' מלודי חזקה ביותר, שרק צריכה להעז יותר כדי לספק אלבומים קלאסים באמת.