Arch Enemy – The Root Of All Evil

כבר למעלה משנה וחצי שאני (לפחות) שומע דיבורים מהמחנה של Arch Enemy על הקלטת אלבום "קאברים" ובאמת הגיע הזמן שהוא יצא לאוויר העולם. קאברים למי, אתם שואלים? לעצמם כמובן! אכן כן, החבר'ה החליטו לחזור אחורה בזמן, ל-3 האלבומים הראשונים שלהם, לבחור מספר שירים מכולם ולהקליט אותם מחדש, עם עיבודים טיפה שונים, סאונד מודרני והכי חשוב, עם פצצת האנרגיה הבלונדינית Angela Gossow, שלא לקחה חלק בעשייתם. הרי בימים ההם, למי שלא יודע, מי שפיקד על להקת הדת' המלודי השבדית היה בחור בשם Johan "Liiva" Axelsson, שעשה עבודה לא רעה בהקלטות, אך לא החזיק מעמד בהופעות ולכן הוחלט להעיפו לאנחות (אני צריך לכתוב חמשירים). משם פחות או יותר כולם מכירים את סיפור הלהקה, Angela התקבלה באיזו דרך-לא-דרך ומאז היא עם Arch Enemy, באש, בדם ובמים.

מעריצי הלהקה הוותיקים (מתקופת הפרי-אנג'לה) לבטח יתהו למה חבריה החליטו להקליט מחדש שירים ישנים, אם אותם 3 אלבומים קלאסיים היו לא רעים בכלל. ובכן, יש לכך הסבר משכנע. קודם כל, כיום ישנם המון אנשים שלא מכירים את החומר הזה והחלו להאזין ל-Arch Enemy רק מאז ש-Angela הצטרפה. דבר שני, חברי ההרכב רוצים להחזיר כמה מאותם שירים קלאסיים לסט שלהם בהופעות, ורוצים שגם אותו קהל "חדש" יחסית יזהה את הנעימות האלו. הנקודה השלישית שאני מכניס לפה, למרות שהיא לא חלק מהסיבה העיקרית, היא השימוש בסאונד עדכני, שמוציא ומחדד את כל הריפים, הבאסים והחבטות שנעשו לפני למעלה מעשור לכדי משהו בר-האזנה ואיכותי. מבחינתי אין דרך טובה מזו להכיר לעולם מחדש את אותם שירים, שאף אודה ואומר, חלקם לא היו מהחביבים עלי עקב קולו הגרוני של Liiva, אליו יצא לי פחות להתחבר.

עכשיו אפשר לעבור לתוכן של האלבום, שכבר מתהדר בשם מתאים במיוחד – The Root Of All Evil – וכולל עטיפת Arch Enemy טיפוסית המשלבת את סמל "המכונה" על גבי גולגולת שמשפריצה דם ומיצים מכל מקום. אני אולי הייתי בוחר לשלב בעטיפה מוטיבים מאותם 3 אלבומים, אבל מזה יש לנו מספיק בשירים עצמם, כשהראשון מביניהם (שמגיע לאחר אינטרו "רגוע" הנושא את שם האלבום ונכתב במיוחד עבורו) הוא "Beast Of Man" שיצא במקור באלבום השני של הלהקה, Stigmata, מ-98'. המהלך הנכון יהיה להשוות בין 2 הגרסאות של השיר, אך אני מעדיף להתייחס אליו ובעצם לכל האלבום הזה כמשהו חדש – אמנם בלי קונספט מסוים, אך לפחות עם ניסיון מצד הלהקה לשמור על אותו הטון. חבל שדווקא בשיר המדובר Angela בחרה להשתמש באפקטים על הקול שלה (כנראה כדי להידמות ל-Liiva) – משהו שהיא נמנעה לעשות באלבום האחרון Rise Of The Tyrant הם לטעמי היא הייתה במיטבה. בכל זאת, מדובר באחד השירים הכבדים של הלהקה, עם פתיחה מפוצצת, קצב מתגבר, ריפים מדבקים ויציאות סולו מגניבות במיוחד – בדיוק כל מה שאנחנו רגילים לשמוע מ-Arch Enemy.

"The Immortal" מגיע מהאלבום השלישי של הלהקה, Burning Bridges (שיצא ב-99'), ומה שעושה אותו לשיר כזה אדיר, זו מחלקת הגיטרות של האחים לבית Amott, הלא הם Christopher ו-Michael, שממשיכים להוכיח לכולם עד כמה הם מוכשרים ומטורפים כשמדובר בסולואים. כאן אני דווקא מעדיף את הגרסה המקורית שנשמעת הרבה פחות מצועצעת והרבה פחות Dragonforce מזו, אבל כמובן שאין מה להשוות מבחינת הסאונד. "Diva Satanica" שמגיע מהמהדורה המיוחדת של Stigmata הוא גם שיר מצוין, ואחד האהובים עלי מתקופתו של Liiva, אך פה הגרסה החדשה נותנת הרבה יותר כוח להרמוניות של הגיטריסטים, וגם לשירה, כשלטעמי Angela יושבת פה הרבה יותר טוב עם צווחותיה הגורסות והמשסעות. בעצם, אפשר לומר את אותו הדבר גם על השיר הבא, "Demonic Science", המציג סאונד מחודד שהופך אותו להרבה יותר אכזרי, אך גם ליותר מלודי בזכות הסולואים המלוקקים של האחים Amott. אם אינני טועה הלהקה נהגה לנגן את השיר בהופעותיה, ואת זה בהחלט אפשר להרגיש בשירה של Angela, שנותנת כאן ביצוע מלא ביטחון ויוצא מן הכלל.

אנחנו סוף סוף מגיעים לאלבום הראשון של הלהקה משנת 96' שנקרא Black Earth, ממנו נלקח השיר הפותח "Bury Me An Angel". הגרסה החדשה כמעט ולא מסגירה את העובדה שהשיר נכתב לפני למעלה מ-13 שנים – מרגישים כאילו השיר נועד להרכב הנוכחי של הלהקה, שכמובן נותן ביצוע כובש, ואפילו משפר אותו לקראת הסוף עם כמעט 50 שניות נוספות על הגרסה המקורית. "Dark Insanity" שנכנס במספר 8 גם מגיע מהאלבום הראשון. אם הוא נשמע מוכר זה כי חברי הלהקה אוהבים לבצע אותו לייב, ואני בהחלט מסכים איתם – יש לו פתיחה אדירה, ואווירה אפלה עם דגש על הדת' מטאל השבדי מאשר על הצד המלודי של הלהקה, מה גם שהגרסה העדכנית נשמעת הרבה יותר אגרסיבית, ומבחינתי, זה בהחלט מבורך. למי שתהה, לא שכחתי מ-2 חברי הלהקה הנותרים הלא הם Sharlee D'Angelo הבסיסט, שקיבל כאן הרבה ליינים חדשים לביצוע (שמעפילים על כל מה שהיה באלבומי העבר) ו-Daniel Erlandsson המתופף, שמתעלה מחדש על עצמו, ומציג את כל יכולותיו העדכניות שהפכו אותו לאחד המתופפים האיכותיים על הפלנטה (לטעמי).

על הסאונד באלבום אחראי לא אחר מאשר מפיק-העל האנגלי Andy Sneap (עמו עבדה הלהקה בעבר) ובהחלט ניתן לשמוע את הנגיעות שלו, אם זה בחדות הצלילים, או בדגש על קטעי הגיטרה המלודיים, כמו לדוגמה בשיר "Pilgrim" מ-Burning Bridges, בו יש הרבה נעימות מדבקות. הקטע הבא הוא שיר אינסטרומנטלי מהאלבום הראשון שנקרא "Demoniality" ומלבד היותו עוד קטע מרושע, הוא גם ממש הזכיר לי את השיר "Touching The Void" מהאלבום האחרון של Soulfly – האם Max Cavalera ידע על כך, או שזה סתם צירוף מקרים? לא משנה, נותרו לנו עוד 3 שירים לבדוק, והבא בתור הוא "Transmigration Macabre" (מ-Black Earth), אחד השירים הכבדים של הלהקה, שמגיע חמוש בקטע סולו לא נורמאלי. אחריו מגיע "Silverwing" מהאלבום השלישי של הלהקה, ומדובר בשיר שאני לא יודע אם אני אוהב או שונא, למה? מצד אחד יש בו הכל – מלודיות דביקות, שירה כוחנית וסולואים נהדרים, אך מצד שני זו גם הסיבה למה הוא מעצבן אותי, כי ברור שהוא נכתב במטרה להיות שיר אהוב על הבריות. האם אני מדבר שטויות? כנראה! וגם סביר להניח שלרובכם לא תהיה בעיה איתו כמו שיש לי.

במספר 13 מגיע השיר שסוגר את האלבום, "Bridge Of Destiny" (מהאלבום השני Stigmata) שהוא במקרה גם השיר הכי אפי של Arch Enemy וזה שמסיים את הופעות הלהקה בשנים האחרונות (לפחות הדקות האחרונות שלו). בחלקו הראשון, השיר מצטייר כפצצת דת' מטאל קטלנית, החל בריפים מנסרים ועד לחירחורי הגרון הדמוניים של גברת Angela, שנותנת מעצמה מעל ומעבר (כאן ולאורך כל האלבום). אפשר להרגיש אפילו נגיעות Carcass במבנה של השיר, אבל לקראת 3 הדקות האחרונות, הוא משנה כיוון למשהו הרבה יותר מלודי, ולמעשה מציג את מה שיהפוך בהמשך לסמל המסחרי של הלהקה – אותן מלודיות משגעות שבשילוב עם עוצמת התופים והאנרגיות של אחת בלונדינית מגרמניה, עתידים לכבוש את העולם כולו. בסה"כ מדובר בבחירת שירים מעולה, אך אני לא בטוח שהאלבום יתקבל בברכה אצל מעריצי הלהקה הוותיקים. לעומת זאת, מי שמעדיף את ההרכב הנוכחי של Arch Enemy, כדאי שיאזין ל-The Root Of All Evil ויעשה היכרות עם השורשים של אחת מלהקות הדת' המלודי המובילות ביותר היום. ומי יודע? אולי האלבום יגרום למישהו להעריך קצת יותר את 3 ההוצאות הראשונות, או לפחות יתן עוד תירוץ לדפוק את הראש – כך או כך, כולם יצאו זוכים.
|MS|2278|MS|