Arch Enemy – War Eternal

Arch Enemy הם מהלהקות שלמדתי מילים באנגלית ביחד עם היכולת להגות את שמן. אני לא אשכח לעולם את הרגע שבו קיבלתי ליומולדת 16 אוסף מטאל והשיר השני שלו העיף אותי לאלפי עזאזלים. הייתה שם מוזיקה משוגעת, מטאל קיצוני אבל מלודי ומתוקתק וסולן משוגע שבכזכותו בפעם הראשונה בחיי נחשפתי לגראולים.אני זוכר שבאותו רגע נבהלתי שמה אני הופך באמת לפריק כמו שכולם סביבי אמרו ושאני מתחיל לשמוע Cradle of Filth(חס וחלילה), אבל ההפתעה האמיתית הייתה כשגיליתי שאותו סולן הוא סולנית, והיא גם נראית לא רע בכלל. לשיר קראו Ravenous והוא היה שיר הדת' מטאל הראשון בחיי שאהבתי.

עם הזמן הכרתי עוד להקות דת' מטאל שניגנו דברים יותר כבדים וקצת פחות מלודיים והכרתי עוד להקות דת' מלודי אבל Arch Enemy תמיד תפסו מקום של כבוד אצלי. עם הזמן ובעקבות האלבומים האחרונים המעמד שלהם קצת הידרדר בעיני, כחלק מההתבגרות שלי כבן אדם וכמאזין מטאל הם נתפסו אצלי קצת באור פחות חיובי ובמקום מסוים פיתחתי אליהם סלידה קלה. מדוע ולמה? כמה וכמה סיבות.

בואו נפתח ונקרא לילד ושמו, Arch Enemy אף פעם לא הייתה להקה. היא תמיד הייתה עסק של בחור נחמד בשם Michael Amott, מוזיקאי שבדי מחונן וגיטריסט מטאל עילאי שלולא הוא להקות כמו Carnage ו Carcass היו נשמעות הרבה פחות טוב. איפה שהוא אני מאמין שהעסק התחיל כפרויקט שלו עם עוד מוזיקאים, אבל בשלב מסוים מייקל שלנו אמר לעצמו "בשביל מה לי כל הבלאגן הזה? בוא נתמסד קצת ונעשה משהו בשביל הפרנסה" ואחרי שלושה אלבומי דת' מטאל מלודי מצוינים הוא גייס להרכב את הסולנית המרשימה Angela Gossow, שהייתה חברה שלו באותה תקופה – והיא בין לילה הפכה מכתבת מטאל גרמנית לסנסציה של ממש, אחת הנשים הבולטות במטאל העולמי וסמל לכך שגם בנות יכולות לצווח ועל הדרך לעשות את זה טוב יותר. אני רוצה להאמין שההחלטה המודעת ליצור מטאל מסחרי הגיעה מאוחר יותר, אבל זה סוג של התממות לחשוב שההחלטה לקחת בחורה בלונדינית נאה הייתה החלטה אומנותית בלבד, אבל למה להיות קטנוניים? Wages of Sin בהחלט היה אלבום מוצלח וגם Anthems of Rebellion היה אלבום איכותי.

התוכנית עבדה נהדר, אבל החומה החלה להיסדק ואיתה האלבומים הנוסחתיים והמטאל המאוד זהיר ש Amott בישל בקפידה במשך השנים האחרונות. היו נסיונות לקחת את המוזיקה לכיוונים של מטאל תעשייתי, היה נסיון עצוב לרתום נושאים של "מרד במוסכמות" ולקשור את הלהקה בצורה מאוד מחופפת וילדותית סביב קונספטים רעים שהשיא שלהם הגיע בדמות האלבום הקודם של הלהקה Kahos Legions דוגמא ברורה למטאל עם מסר בשקל ומוזיקה רעה שנעטפה ברשלנות מסביב. גם המעריצים הגדולים ביותר של הלהקה לא יכלו שלא להרגיש שבאלבום האחרון גם ל Amott עצמו נגמר קצת הסוס. אני מניח שהמכירות היו בהתאם ובהמשך העזיבה של אחיו ושותפו לכתיבה של Amott גם נתנו את האותות למייקל שלנו, שהבין שיש צורך בשינוי. אבל איך אפשר לשנות סוס מנצח ולהשאיר אותו רלוונטי עבור דורות חדשים של מטאליסטים עם המון מטאל שיכולים לצרוך במקום?

לפני כמה חודשים דלפה לה לרשת הסנונית הראשונה מתוך האלבום החדש ובה נחשפנו לשינוי המהותי ביותר שעבר על ההרכב מזה הרבה זמן. Angela עברה לנהל את הלהקה מאחורי הקלעים ואותה החליפה בחורה חדשה, צעירה ממנה בעשור שכבר מוכרת לקהל המטאל העולמי והישראלי בפרט, היא אפילו יהודיה משלנו ולא איזה שיקסע! שמה הוא Alissa White-Gluz והיא הייתה הפתרון המיוחל שהתבשל במוחות הקודרים של קברניטי הלהקה. הרבה יותר מהשיר בלט אל מול העיניים שלי העובדה שהסולנית החדשה היא גרסה משודרגת של Angela: יש לה פנים יפות יותר, איפור מוגזם יותר, צבעים מרשימים יותר בשיער ובגדים יותר מגניבים. היה לי קשה בכלל להתייחס למוזיקה כשהריח המסריח של המהלך הזה גרם לי להסתכל עקום על הלהקה.

עברו מאז כמה חודשים, הספקתי לשמוע שיר שני די מרשים מהאלבום והחלטתי שלמרות הכל אני מסוגל להניח את המוצר בצד ולהתייחס שוב למוזיקה של Arch Enemy כמעריץ ותיק של ההרכב שעדיין זוכר לו חסר נעורים ומקווה שאולי אמצא אלבום נוסף שלהם לשקוע בתוכו.

אולי כל הסקירה הזאת היא השמצה פרועה ו Michael Amott הוא מוזיקאי בחסד עליון ולא מוזיקאי ומשווק ואולי לא אבל לאחר כמה שמיעות אין לי ספק בכלל שהשינוי היה לטובה. רוח חדשה וטובה נחה על ההרכב הזה והאלבום החדש נשמע מרענן. הפעם לשם שינוי הלהקה עשתה את הסאונד לאלבום בסטודיו של Jens Bogren במקום להשתמש בשירותיו של המפיק Andy Sneap – איש הסאונד הקבוע שלהם, השינוי בהפקה מורגש גם הוא ולמרות המלודיות המתקתקות שעדיין כאן כי אין מה לעשות, זה Michael Amott ולא Kerry King – יש את אותו חספוס שמאפיין את עבודתו של Bogren.

בואו נחזור רגע לשחקנית החדשה בהרכב – Alissa שפרט להיותה יהודיה קנדית כשרה היא גם סולנית מוצלחת מאוד. שיר כמו Never Forgive, Never Forget הוא פצצת דת' מטאל משובחת שמשאירה טעם של עוד, שירים כאלו היו עובדים גם עם Angela אבל הקול הטיפה יותר ארסי שלה נותן לשיר צבע אחר ועושים אותו אפילו טוב יותר. גם כשלוקחים שיר שבלוני כמו As The Pages Burn הנוכחות שלה בולטת לטובה ופשוט מכניסה לשירים של Amott חיים חדשים. היכולות הווקליות שלה מאפשרות מלודיות שונות שלא היו אפשריים באלבומים הקודמים, הגראול המיילל שלה הוא לא בדיוק גראול ולא בדיוק שירה מלודית והוא פשוט מרים את השיר למקומות אחרים.

למרות הכל, הלהקה לא משנה נוסחה מנצחת ועדיין זה אלבום של Arch Enemy על כל המשתמע מכך. יש בלדות בשקל כמו You Will Know My Name שהוא Dead Eyes See No Future בשינוי אדרת. קטעים נסיוניים בכאילו, קטעים אינסטרומנטליים מציקים כמו הפתיחה האובר דרמטית וה Filler המציק באמצע , סולואים שלעתים נגררים יותר מדי ורגעים שקצת גורמים לך לתהות האם לא נמאס לאף אחד בלהקה לנגן שוב את אותו שיר בורסיה אחרת. הבחור החדש והרכש הטרי יחסית Nick Cordle שכבר הוכיח את עצמו ב Arsis נגרר פה לשתף פעולה ולא מתבלט יותר מדי אבל עדיין בשירים כמו No More Regrets ו Down to Nothing ניתן לשמוח שהוא והסולנית הגיעו כי הם מאזנים את הכתיבה של Amott וגורמים לו להתאמץ טיפה יותר או פשוט להשמע טוב יותר כשהוא מוקף באנשים שעוד נשאר להם צבע בלחיים ורצון לעשות מוזיקה הכי טוב שהם יכולים.

Arch Enemy שנת 2014 נמצאת במציאות אחרת. נכון, הם עדיין אחד השמות המוכרים במטאל העולמי אבל המעמד שלהם כהרכב על נשחק עם השנים, הגיל, העייפות והשקיעה במונוטוניות עשו את שלהם. אבל אם מתעלמים מהצעד המסחרי שבעניין, הכישרונות החדשים שנכנסו לתמונה מרימים את ההרכב הזה שוב למקום טוב יותר ומסמנים את דרכו מעלה בהוצאה הזאת ובהוצאות העתידיות. אולי אם הייתי קטן בכמה שנים ועם פחות קילומטרז' באוזניים ועם גישה פחות צינית וסקפטית כלפי האלבום הזה אולי הייתי נהנה יותר, אבל עצם זה שנהנתי מהמון רגעים למרות שהתרחקתי מהז'אנר ומהלהקה הזאת מוכיחים שעבד להם. אם אי פעם אהבתם את המוזיקה של ההרכב הזה ואתם מסוגלים לסתום את האף לנוכח הריח הרע שנודף מכך שהחליפו זוג ציצים ישן בחדש במזימה שיווקית קלוקלת, אני מניח שתהנו גם אתם.