Arena – Pepper’s Ghost

בשנה האחרונה אני מוצא עצמי נכנס אל תוך נבכי הניאו-פרוג. הניאו-פרוג הוא סגנון שהחל בתחילת שנות ה-80 לאחר דעיכת הרוק המתקדם, ואחת החשובות בלהקות שייסדו אותו היא Marillion הגדולה. הניאו-פרוג דעך לקראת סוף שנות ה-80 עם הופעת הפרוג מטאל, אך החל מאמצע שנות ה-90 הוא חזר לחיים עם הופעת להקות כמו Spock’s Beard, Flower Kings,Pendragon,IQ. גם להקת Arena הבריטית משתייכת לסגנון זה, וככזו שומרת על המוטיבים המרכזיים: ליריקה עמוקה וצינית,מלודיות דומיננטית, ואי דבקות בוירטואוזיות(מאפיין שמבדיל את הסגנון מהפרוג מטאל ומהרוק המתקדם).

להקת Arena היא מעין יצור כלאיים של הלהקות שהוזכרו לעיל, בין היתר מן העובדה שחלק מחבריה הם פליטים של להקות אלו. ניתן לשמוע השפעות של Yes,Genesis ובייחוד של Marillion (וזאת בעיקר בגלל המתופף מיק פוינטר, שהיה בעבר מתופף בלהקה). מאפיין בולט לאוזן הם הצלילים בהם משתמש קלידן הלהקה,קלייב נולאן, שגם הפיק את האלבום וכתב את רובו (נולאן שגם מנגן ב-Pendragon השתתף בשני אלבומים של Ayreon כאשר באחד מהם הוא מבצע דואט עם ת'יס ואן ליר(Focus), כאשר הוא מנגן על המיני-מוג).נולאן משתמש בצלילים אלקטרוניים הלקוחים הישר משנות ה-80, וזה מצטרף אל כלל הפקת האלבום שנשמעת כאילו נלקחה מהאייטיז. מאפיין נוסף הבא לידי ביטוי, הן מלודיות המושפעות מלהקות הרד רוק והבי מטאל של שנות ה-80, כך הלהקה לא נשארת דבוקה אל שורשי הפרוג אלא גם פונה למחוזות אחרים ושואבת מהם השפעות.

קטעים בולטים במיוחד באלבום: קטע הפתיחה האנרגטי Bedlam Fayre, הקטע השלישי הדרמטי The Shattered Room, וכמובן הקטע האפי האחרון Opera Fanatica.

Arena כמו להקות ניאו-פרוג אחרות, היא ההוכחה לכך שמוסיקת הפרוגרסיב לא חייבת להיות מורכבת כל כך. אם חיפשתם פוליריתמיקות,רסוננס וסולמות מיוחדים ,סביר להניח שלא תמצאו אותם כאן, כי הדגש פה הוא על שירים קלילים יותר מבחינת מבנה,ליריקה עמוקה, ומלודיות קליטות.

אי לכך ובהתאם לזאת,מבחינה תיאורטית האלבום כמו גם הסגנון,יכול לדבר אל קהל הרבה יותר רחב. מי שלא שומע רוק מתקדם ממניעים אידיאולוגיים או אחרים, חייב להתפשר עם הניאו-פרוג, אחרי הכל מי לא אוהב שירים מלודיים וקליטים?
קל מאד להתחבר לאלבום הזה, הוא תופס אותך בהאזנה הראשונה, וגורם לך לשמוע אותו שוב ושוב.
סה"כ אלבום מאד כיפי ומומלץ לרכישה, גם לאלו שעדיין לא טעמו את טעם הפרוג, ורוצים להיכנס לעולם הקסום הזה בצעדים איטיים. חוץ מזה, אני ממליץ על האלבום למעריצי Marillion שעדיין מתגעגעים לתקופת Fish.