Arrayan Path – Ira Imperium

סוף סוף החבר'ה מקפריסין הבינו את הרמז וקלטו שבשביל להקלט יותר טוב באוזן כדאי לבחור בשם שלא מעלה קונוטציות מזעזעות. אז במקום Arryan Path שנטה להתפרש כ"ארי" (כנראה שלא עזרו כל ההסברים שלהם שזה סוג של פרח) הם הפכו ל- Arrayan Path. מצאו את ההבדלים. בכלל, יש להם משהו עם שמות, במיוחד בלטינית, אם אפשר, וכמה שיותר, ושכל שיר יכלול שם של דמות מיתולוגית אחת לפחות, עם יחסים שווים ליוונים ולמזרח התיכון בבקשה. אחרי הכל, מה כבר אפשר לצפות מלהקה שחבריה באים בילט-אין עם שמות סקסיים כמו Nicholas ו- Socrates Leptos (האחד סולן ומייסד, השני אחיו הגיטריסט)? מה שכן, כנראה שהשם המוזר שלהם עזר להם להתביית אצלי בראש, כי בדיוק מצאתי את עצמי תוהה מה קורה איתם באמת, בשונה מלהקות אחרות באותו ז'אנר שיצאו לי מהמערכת באותה מהירות בה נכנסו אליה. אז מסתבר של- Arrayan Path יש הספק די יפה: האלבום הנוכחי יצא קצת פחות משנתיים לאחר האלבום הקודם, בו יצא לי להתקל בהם לראשונה, הישג חביב לכל הדעות עבור להקה שעדיין נמצאת בחיתוליה.

למי שעוד לא מכיר, ואני משוכנעת שיש הרבה כאלה, ההגדרה הרשמית היא "פאוור מטאל מלודי אפי". מפוצץ. בתכל'ס, Arrayan Path נשמעים כמו הכלאה של פאוור מטאל מסורתי יחד עם השפעות אוריינטליות, מה שנהיה מאוד אופנתי בעשור האחרון וכבר לא ממש מחדש שום דבר. עדיין, נשמע כאילו ההשפעות האוריינטליות ששמענו בקטנה באלבום הקודם צמחו ועלו וכעת הן חלק בלתי נפרד מהגדרת הלהקה, מה שנותן לה את הנישה והמקום שלה להתפתח, וזה תמיד צעד מבורך. אם האלבום הקודם, Terra Incognita, היה מונחה הבי מטאל עם השפעות ברורות של להקות כמו Queensryche ו- Iron Maiden, להקות ש- Arrayan Path עצמם טוענים שמהוות להם השראה, האלבום הזה אמנם ממשיך את הקו הזה אך ממצב את הלהקה חזק יותר בתוך ההגדרה שבחרה לעצמה – יותר בכיוון הפאוור אבל כזה ששואב מכמה מקומות שונים, עם דגש חזק כאמור על אוריינטליות .

האפיות והתיאטרליות שהגדירה אותם טוב כל כך ב- Terra Incognita לא ברחו לאף מקום ואף קיבלו יתר דגש. כבר מהשיר הראשון Nicholas מתחיל לסלסל בגאון, במקום לתת לנו להתרגל לרעיון ולהכניס את עניין האתניות בטפטופים מתגברים כמו באלבום הקודם. יותר מזה, בשני השירים הראשונים זה ממש נשמע כמו ת'ראש מטאל עצבני עם דאבל באסים מפוצצים וגיטרות בסאונד עמוק, כבד, מפלצתי ומבורך, ואילו השירה המלודית המסתלסלת יושבת על זה בניגוד מוחלט, מה שמוסיף לעניין באלבום. "Ira Imperium", שבהיותו שיר הנושא הייתי מצפה שימשיך את הקו המגדיר של הלהקה דווקא מפתיע ונשמע הכי מחוץ לקונטקסט בכל האלבום. נשבעת לכם שליין השירה מזכיר לי את השיר ההוא של דנה אינטרנשיונל מהאירוויזיון, אבל למרות הפופיות המוזרה שלו הוא עדיין מצליח להוות טוויסט מעניין ושובר אווירה לא רע. ולמרות שנדמה שהלהקה מצאה את עצמה, היא עדיין מקפידה לשמור על גיוונים שמצילים את המאזין מעייפות החומר. כך, "Katherine of Aragon" נשבר באמצעו בקטע גותי חביב פלוס זמרת לגיבוי, "Kiss of Kali" נותן הצצה לריף פרוגרסיב קצר ומדי פעם גם מבליחות מקהלות לא מעיקות. "77 Days 'til Doomsday" כבר יותר שואב מהפאוור המסורתי וגורם לי נינוחות מוכרת, רק חבל שכבר לא ניתן להתעלם בו מהליריקה הטפשית מעט שכבר עלתה לי על העצבים כבר מהשיר הקודם. "Emir of the Faithful" מתחיל בקטע הקראה שמושך את האוזן ודהרת סוסים ברקע, מה שמכניס אותי ישר לאווירה האפית, וממשיך בפאוור מטאל מבריק סטייל Helloween, וזה נחמד לשמוע גם דברים מסורתיים לצד היציאות הפחות שגרתיות, כמו גם ""I Sail Across the Seven Seas שנושק להבי מטאל של פעם. הבלדה "Lost Ithaca" עמוקה ועשירה ווקאלית ומבליטה את היכולות הטובות של הסולן, שמאלבום לאלבום מחזק את מעמדו כזמר ששווה לעקוב אחריו, כמו כן גם "The Poet Aftermath" הרגוע והיפה שמשאיר אותו עירום עם קלידים בלבד לליווי, מבחן לא קל שאותו הוא עובר בהצלחה ומצליח לרגש ולפגוע בדיוק בנקודה.

החסרונות באלבום הקודם היו לטעמי חוסר הליטוש בלחנים, נפילה לרפטטיביות כשנוח, ליינים של שירה שלא מצליחים להחזיק את השיר לעיתים ופייד-אאוטים מעצבנים. האלבום הזה, לעומת זאת, כבר נשמע הרבה יותר בוגר וסגור על עצמו, אין נפילות מוזרות או סיומים פתאומיים. למרות אורכו הוא לא מעייף, וזאת הודות לשלל ההשפעות ש- Arrayan Path מכניסים כאן. מי שאהב את האלבומים הקודמים בוודאי יאהב את Ira Imperium, מי שאוהב פאוור מטאל קצת אחר או דברים סטייל Orphaned Land, האלבום הזה עבורו. למרות שאני לא אוהבת סלסולים ושטיקים כאלה, Arrayan Path מביאים את ההשפעות האתניות בצורה כל כך מעודנת שזה ממש לא מציק, גם למאזינים שבכלל לא בקטע, וגם מספקים לא מעט שירים שנקיים מההשפעות האלה, לכל מקרה.