Ashes Of Ares – Ashes Of Ares

בסוף חודש פברואר עתידה Iced Earth האמריקאית לנחות בישראל להופעה היסטורית, כשהיא חמושה באלבום השני של הפאזה הנוכחית שלה, עם הסולן Stu Block בחזית. Block הכשרוני הוא בין האחרונים בשורה של מוזיקאים שניסו את מזלם בלהקה, כשחלקם שהו בה זמן קצר בלבד ולא הקליטו כלל – וחלקם, למזלנו, שרדו קצת יותר. בין אלו שנעשו מזוהים עם ההרכב, ניתן למנות בקלות את הסולן Matt Barlow – הקול העמוק שליווה את הלהקה במשך כעשור וחצי בסך הכל, ושחרר עמה את אלבום המופת Something Wicked This Way Comes. עם עזיבתו את הלהקה לאחר הופעה בפסטיבל Wacken בקיץ 2011 – שלשמחתי נכחתי בה – נעלם מעין הציבור, עד שהכריז בסוף 2012 על להקת-העל החדשה שלו, הלוא היא Ashes of Ares.

מדוע להקת-על, אתם שואלים? פרט לבסיסט Freddie Vidales שהיה חברו של Barlow ב-Iced Earth (והועזב ממנה מאוחר יותר), את ההרכב הקבוע משלים לא פחות מ-Van Williams, מתופף Nevermore שהתפרקה. הקצב שלו ועוצמתו האדירה והייחודית של Barlow, עם רוח גבית מ-Gio Geracia – גיטריסט Malevolent Creation הנוכחי המופיע עם הלהקה ומתארח באלבום – העלו את הציפיות לשמיים: איך ישתלבו ההיבטים המסורתיים, המודרניים והאלימים של יצירת החברים, כשכולם כבדים מאין כמוהם? במקביל, חששתי שמא אלבום הבכורה (הנושא את שם הלהקה) יהיה מקרה קלאסי של "יותר מדי שפים במטבח אחד", ומרוב מוזיקאים מוכשרים, האלבום יישמע מפוזר.

בכל הנוגע לכושר של Barlow, הציפייה התממשה לשביעות רצוני. כבר בשיר הפותח “The Messenger” אנו זוכים לעבור מהגוון המלודי שלו – נוסח “Dark Saga” – ועד לעליותיו הזכורות לטובה לטונים הגבוהים. המנעד המרשים שלו בא לידי ביטוי לאורך האלבום, ובעיקר בבלדה המרגשת “On Warrior’s Wings”. במשבצת בה קיבלנו מ-Iced Earth בעבר את “I Died for You” ואת “Watching Over Me”, אנו זוכים למתנה מ-Ashes of Ares עם הרבה מגע אישי. הקצב הקבוע סוחף ומשדר כאב, והאיטיות מעבירה מסר ברור. האימתניות שבה הוא ניחן לעתים, החושפת אותנו לצד שונה לחלוטין שלו, באה לידי ביטוי ב-“Chalice of Man”, שיכול היה להיות גם שיר דת' מטאל מפחיד ומעורר. מקצב התיפוף רק גובר וגובר ומכניס אותנו לעסק במהירות שיא.

הבעיה היא שמעבר לכך, אנחנו הולכים לאיבוד. אני לא יכול לומר שזהו אלבום גרוע באופן מוחלט, כי זה פשוט לא יהיה נכון: “Move the Chains” האגרסיבי והממוקד מציג סולו גיטרה הדוק, ו-“This Is My Hell” כאחד משירי הדגל של האלבום, משכיל לשלב בין ריף תוקפני מגניב, פריטה עדינה ברקע, ליווי ובעיקר שירה בפרונט. שילוב אידיאלי זה, שבו הצטיין Barlow עם חבריו ב-Iced Earth, אכן נמצא פה מדי פעם – לא יותר מזה. השירה והנגינה כולם ברמה גבוהה, אבל התוצר לא נשמע שלם. חלק מהמלודיות נמתחות ומתארכות, וחלק ממקצבי התופים לא יושבים טוב, כמו ב-“Dead Man’s Plight”, או “The Answer” שמתיימר להיות הצד הרך של האלבום, אך סובל מחוסר איזון מציק. Barlow שנשמע כאן עדין במיוחד, טובע תחת ערימות הדיסטורשן שמונעת מהלהקה לקחת את הבלדה שלה עד הסוף.

ואולי אלה לא רק חברי הלהקה שאשמים בפאשלה? יכול להיות שאפשר היה להסתדר גם בלי הריפים האלמותיים של מנהיג Iced Earth הידוע לשמצה Jon Schaffer, בהם הוא מתמחה. מה שלי אישית היה חבל לגלות, הוא שהפקת האלבום פוגעת גם היא בחוויה. הסאונד המלאכותי-משהו מסרס את השירה והנגינה, פוגע בחדות שלה והופך שירים שהיו יכולים להיות נהדרים, כמו “Punishment” המתחיל בנגיעות בס, או “What I Am” שהוא הכבד ביותר באלבום כולו, ללא מעניינים. עובדה זו מפתיעה בהתחשב בכך שעל הסאונד היה אמון המפיק הידוע Jim Morris מאולפני Morrisound, שאחראי באופן משמעותי לסאונד המזוהה כל כך עם Iced Earth. ניסיונו עם אינספור אלבומים, מ-Transcendence של Crimson Glory, דרך Think This של Toxik ועד Symbolic של Death, מקנה לו את הכלים להתמודד עם ז'אנרים שונים ומשונים – אולם הפעם התוצאה אינה ברמה שאנו רגילים לקבל ממנו.

כשהסתיימו 46 הדקות של אלבום הבכורה מבית Ashes of Ares, נותרתי עם אכזבה לא קלה. אחד מהסולנים האהובים עליי חבר למתופף הלהקה האהובה עליי, שלא לדבר על אותו מפיק-העל – וכל מה שקיבלתי הם שיר או שניים שיהיה לי כיף להקשיב להם שוב. האלבום הזה מוכיח לנו שלפעמים, לא צריך להגזים. מה שחשוב שיהיה באלבום טוב הוא לא אוסף כישרונות כמה שיותר גדול, אלא כימיה בין הנגנים, אווירה של להקה אמתית. אני אוהב ומעריך כל אחד מהחברים ב-Ashes of Ares, וזה עדיין לא מוביל אותי לרצות להתעניין בהרכב הזה בהמשך. עם תחושות בסגנון "בשביל זה התעוררתי?", אאחל ל-Barlow ול-Van Williams שילמדו מהטעויות וישתפרו – כי Ashes of Ares הוא הרכב שיכול להיות לו עתיד מזהיר, אם רק תהיה לו יד מכוונת.