Asphyx – Deathhammer

בתכלס, רק דברים טובים יצאו מ-Asphyx, להקת ה-Death Metal ההולנדית. מאז הקמתה ב-1987 ב-Oldenzaal שבהולנד, מעטים מטילים ספק בכך שגם בלי סולנה האגדי והכריזמטי Martin Van Drunen – הלהקה מעולם לא שחררה אלבום גרוע. 25 שנה בלי אלבום גרוע אחד זה הישג מרשים, וכשהקריירה שלהם מחזיקה קלאסיקות כמו The Rack ו-Last One On Earth, היא הגיעה לתהילתה המחתרתית באנדגראונד של המטאל בצדק. מצד שני, Asphyx מעולם לא נזכרת באותה נשימה יחד עם ענקים אירופאיים אחרים כמו Entombed או Vader. אבל אם נצוטט לרגע את Vital Remains – אפשר בקלות ש-Asphyx הם פשוט "Forever Underground" וגאים בכך.

טוב, הנה הגיעה שנת 2012, ויש לנו בידיים מפלצת של אלבום בצורה של Deathhammer. אני לא הולך ללכת סחור-סחור או לשקר פה, אבל יש לי ספק גדול שתהיה להקה שתתעלה על האלבום הזה השנה. שמעתי את Global Flatline של Aborted, והתרשמתי לטובה. שמעתי את החדש של Goatwhore שבידר אותי לא מעט, אבל כאשר שמעתי את Deathhammer של Asphyx – עף לי הסכך.
הרגשתי שכל ההבטחות שקיבלתי מ-Van Drunen במשך הראיון שערכתי איתו בזמנו לא היו שקרים שנועדו לקדם את האלבום הזה בכוח, אלא באמת איך הוא הרגיש בנוגע לאלבום הזה בצורה הכי כנה שאפשר. אבל שוב, בואו לא נרוץ קדימה מדי – ונפרק את האלבום הזה שיר אחר שיר.

החבר'ה לא מבזבזים זמן ומתחילים את חגיגת הברוטאליות הזו עם "Into The Timewastes" – שיר שובר ומהיר באופן מופרע שעומד על 3:41 דקות, ובשלב זה כל לסת של מעריץ Death Metal מסורתי אמורה לפגוע ברצפה. אני מניח גם שהוא אוחז בחוזקה באפוד הג'ינס מכוסה הפאצ'ים שלו כשהוא מנסה לעצור מהלב שלו לפקוע החוצה, רק על מנת לבדוק אם הוא באמת שומע אלבום שהוא כל כך "אולד-סקול" ונאמן למקורות, שיצא בשנת 2012, וכאשר הוא מגלה שהוא לא חולם, הוא מגביר את הווליום עד הסוף במיוחד לכבוד שיר הנושא של האלבום. זהו השיר הקליט ביותר באלבום, Deathhammer הוא בלי ספק שיר שהולך ללוות את Asphyx עוד כמה וכמה שנים. "זה Death Metal אמיתי, בני זונות!" טוען Martin Van Drunen כאשר החבורה פוצחת בשיר מהיר שלא מאבד את המומנטום שלו אף לא לרגע.

"לא רע" אומר לעצמו המטאליסט חובב האולד-סקול, "אבל האם הם יכולים לשמור על הרמה הזו גם בהמשך ?" ובתשובה הוא מקבל "כן" אשר גורם לארץ כל מה שמרושע ואכזרי לשמוח בשנית. הבשריות הקשה שהעניק Dan Swano בהפקה רבת העוצמה שלו בולטת במיוחד בשיר הבא, Minefield. Minefield מתחיל עם ריף Doom שלא היה מבייש גם את Candlemass והוא ממשיך להתפתח לשיר המרהיב והמאיים שהוא באמת. בלי ספק אחד משלושת השירים הטובים ביותר באלבום, כשמגיע לשיאו לקראת הסוף, כשהוא מעלה את הקצב וריפים אולטרא-כבדים נחשפים ממיתריו של הגיטריסט Paul Baayens. אך אז, אחרי 7 דקות, אנחנו נשאבים אל תוך השיר הבא, Of Days When Blades Turned Blunt. כנראה השיר הכי מהיר באלבום, עד ל-1:38 כאשר הוא מאט, והתחושה המרושעת והישנה-נושנה הזו שנשכחה מעולם ה-Death Metal עולה באוב ומורגשת. אז, בסביבות 2:27, הכל נבעט בחזרה אל תוך המהירות. זהו אחד העניינים היפים ביותר ב-Deathhammer – הוא משלב בין Death ל-Doom באופן שווה ובצורה מעולה.

לאחר מכן, השיר האהוב עלי, Der Landser (או "חפ"ש" בתרגום חופשי מגרמנית). האווירה הנבזית של המלחמה ביחד עם הצליל היחודי ל-Asphyx בהחלט מעניקה ל-20 דקות הראשונות של האלבום תחושות של מלחמה והזוועות שלפנינו עבור המטאליסט חובב האולד-סקול שלנו. ואז, כדי לאזן את השיר האיטי יחסית, מגיע Reign Of The Brute. זהו שיר מהיר נוסף, ושיר הנושא מה-EP שיצא לפני צאת האלבום (שכללה גם את הגרסה המקורית בגרמנית ל-Der Landser). השיר הזה הוא כיף אחד גדול והוא שומר על האלבום בתנועה. אבל על מנת שלא לשעמם, Asphyx הכניסו גם שיר שמטרתו למעוך את המאזין, בשם The Flood. השיר עם הקצב ה-Mid-tempo והתיפוף בטוב-טעם עושה את השיר הזה לנותן בראש באותה רמה ביחד עם Supposed To Rot של Entombed ו-Stripped, Raped and Strangled של Cannibal Corpse.

מה שעוקב הוא השיר החלש באלבום לדעתי, We Doom You To Death. זה לא שיר רע בשום צורה, הוא פשוט לא חזק כמו האחרים. יש לי פשוט את ההרגשה שאם היו מקצרים אותו ל-4 דקות היה עדיף. וכעת, לאחר מסע מהנה, הגענו אל שני השירים האחרונים. Vespa Crabro הוא המהיר מבין השניים, ברוח שיר הנושא ושל Of Day… אבל הוא מעולה וקליט בזכות עצמו, ולאחר מכן הוא מעביר אותנו אל השיר העצום שסוגר את האלבום. לצערי, שם השיר לא עושה עם השיר עצמו צדק. עם שם כמו "As The Magma Mammoth Rises" שנשמע יותר כמו משחק מחשב משנות ה-80 ולא כמו שיר מטאל מרהיב. מלבד זאת, השיר משלב את העוצמה של השירים האיטיים כמו Minefield והמהירים יותר כמו Deathhammer אל תוך פצצת היתוך אחת גדולה לאוזניים.

אז כן, בהחלט אהבתי את האלבום הזה. אני חושב שהוא פשוט האזנה מצוינת וקליטה, הרבה יותר מלמשל "Death – The Brutal Way" שהיה מעולה שלעצמו, ופגע בכל המקומות הנכונים. בסוף דבר – המטאליסט חובב האולדסקול מתיישב, חיוך מרוח לו על הפנים, ואז ניגש להקשיב לאלבום הזה שוב, עם זיק של תקווה בנוגע לעתידו של ה-Death Metal.