At The Gates – At War With Reality

אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל. מצד אחד יש לנו את At The Gates, להקת על ללא עוררין, שם ששגור בפי רוב חובבי המטאל הקיצוני בעולם מכל קצוות המפה, מעצבי ז'אנר שלם ואגדה בחייהם. להקה שאני כמו רבים ממטאליסטים בני דורי ודור לפני גדלנו על האלבומים שלה. להקה שלהקות אמריקאיות כמו Arsis, The Black Dahlia Murder ו Killswitch Engage לצד רבות אחרות התעצבו במידה רבה לפי המורשת המוזיקלית שלה ושל האחיות שלה משבדיה. מצד שני, יש את האלבום הזה, הוצאה ראשונה חדשה אחרי שקט של כמעט 20 שנה והבטחה שהופרה של "איחוד למטרות הופעות בלבד". אם פזלתם הצידה גילגלתם עיניים בין שם האלבום לבין הציון שהחלטתי לתת לו ואתם תוהים איך לעזאזל זה קרה אני איתכם. כבר קרוב לשבועיים אני שומע את האלבום כל היום לסירוגין ועדיין לא הצלחתי להבין מה השתבש. אבל לפני הכל בואו נדבר רגע על הנסיבות שהובילו לאלבום הזה(או הסבר קצר על הלהקה אם יש מישהו כזה בקהל שעדיין לא מכיר אותם)

At The Gates היו קיימים בסה"כ 6 שנים. בין השנים 1990-1996 הם היו אחד הכוחות החזקים במטאל השבדי ואחד המעצבים הבולטים של "הסאונד השבדי" או "סאונד גות'נברג". הם קמו מעפר להקת Grotesque וכמו כל אגדה, עם שלושת האלבומים וה EP שהם הוציאו במהלך התקופה הזו הם הלכו והשתפרו מאלבום לאלבום כאשר השיא היה בדמות האלבום המופתי Slaughter of The Soul ב 1995 שפשוט טרף את כל הקלפים ונחשב עד היום ובצדק לאחד מאלבומי הדת' מטאל השבדי הטובים בכל הזמנים ובבית ספר למטאל מודרני. לאחר צאת האלבום הם החליטו שזה לא זה יותר ובהחלטה לא פשוטה החליטו לסגור את הבסטה כשכל אחד ממשיך עם הרכב משלו. האחים Björler,לקחו את המתופף Adrian Erlandsson וייסדו ביחד איתו את The Haunted שהמשיכו +- איפה שלהקת האם שלהם הפסיקה ולקחו את זה לכיוון יותר עצבני בהתחלה וכיוונים ניסיוניים יותר בהמשך. Tomas Lindberg הסולן עבר בין פרויקטים רבים, ביקר בארץ והופיע עם Betrayer ז"ל בשנת 2000 ותרם את קולו בשירה בלהקת Nightrage בשני אלבומים, באלבום Crowned in Terror של The Crown וכיום הוא שם עם מפלצות הD ביט Disfear ובסופר גרופ הדת'-גריינד Lock Up .

אז כאמור בשנת 2008 ההרכב חזר להופיע בהרכב האחרון שלו ולפני כשנה התבשרנו על אלבום חדש. אחרי עטיפה מאכזבת ושם מעניין הגיע שיר נושא שסיפק את המעריצים אבל לא הביא איתו שום בשורה. כבר שם נשמע שמשהו רקוב בממלכת גות'נברג. Lindberg נשמע כמו עצמו אבל עייף, הסאונד היה חסר נשמה, הסולואים נשמעו על פי הספר שאותו כתבה הלהקה עצמה אבל לא היה בהם את הברק והקסם שהיה בחומרי העבר שלהם. אי אפשר להגיד שזה איכזב אבל הייתה תקווה שזה סתם סינגל להשביע את המעריצים והאלבום הולך להעיף לכולנו את הפוני. אז אחרי השמיעה העשירית בערך לא רק שלא עפה לי שערה, אלא אני מרגיש רע בשביל הלהקה על האלבום הזה.

ה Intro בלטינית/ספרדית כבר פתח לי את הכל ברגל שמאל. למה בכלל הם צריכים Intro? ואם כבר לעשות Intro למה לא להשקיע טיפה יותר במקום לשים את הנאום המוזר הזה על השטן או מה שזה לא יהיה? ממשיכים וה Intro גולש אל תוך לשיר השני בצורה נהדרת והנה כבר ה ATG שאנחנו מכירים ואוהבים עם שיר נותן בראש על פי הספר אבל זה עדיין נשאר בגדר ה"נחמד", יותר כמו להקה שמנסה להשמע כמו ATG מאשר הם עצמם. ממשיכים עם עוד כמה שירים שעוברים די בקלות. והנה חצי אלבום עובר לו ועוד חצי ופרט לרגע פה רגע שם האלבום הזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מאוזן שניה.

בא לי לבוא ברחוב ל Tomas Lindbarg ולצעוק עליו "למה ככה?! למה??? איפה זעקות השבר שלך? איפה השירים עם הריפים והסולואים הבלתי נשכחים? איפה הצווחות מטילות האימה שלך? למה נתת לאחים מה שמם לשים אותך ככה מאחורה בסאונד ולמה לעזאזל אתם שוב חוזרים על המנטרה של ה Burning Darkness או הדקלומים הטרחניים המרגשים בשקל?" ATG ברגעי השיא שלהם היו להקה שחידשה בין אלבום לאלבום. הזכרון המתוק הזה הבדיל אותם מלהקות אחרות בז'אנר שהלכו והתמסחרו למוות והזדקנו בצורה מבישה(מי אמר In Flames?) כששומעים אותם לוקחים חלקי סולואים שלמים משירים קודמים ופשוט שמים אותם בשירים חדשים כמעט אחד לאחד זה לא רק גרוע זה אפילו מאוד מאכזב. גם בקטעים שלא נשמעים כמו גניבות עצמיות מבישות הכתיבה שלהם פשוט תקועה במקום. זה עוד Slaughter of The Soul רק בלי שום טיפה של השראה או קסם.

The Conspiracy of The Blind הוא אומנם שיר נהדר אבל עדיין זה Suicide Nation עם שינוים קלים .The Head of Hydra זה The Swarm עם טויסט…וגם The Book of Sand נשמע כמו שיר שכבר שמעתי. אני לא בא להוכיח לכם שאני מכיר את הלהקה אלא להראות כמה שהאלבום הזה הוא מחזור של חומרי עבר. ברור שהמון להקות עושות את זה, לעזאזל Motorhead , Slayer ו Overkill או אפילו Arch Enemy ו Amon Amarth עושות את זה המון שנים וביחד עם חצי מהלהקות היום ממשיכות ומתקיימות ככה בכבוד יחסי. אבל זה At The Gates קיבינימט! אתם מסוגלים להרבה יותר מזה! למה Carcass יכלו ואתם לא? איך Arch Enemy שיחררו השנה אלבום מוצלח ואפילו בינם לבין עצמם האחים Björler שיחררו לא מזמן אלבום חדש של The Haunted(אח אחד האמת, אבל הם עשו מספיק אלבומים מוצלחים ביחד) שהוא אחד הבועטים שלהם אי פעם. Tomas Lindberg עושה אלבומים טובים כל שני וחמישי ואפילו Adrian Erlandsson הוציא בשנתיים האחרונות כמה אלבומים מצוינים עם Paradise Lost ו .Vallenfyre האלבום הזה הוא לא איזו חלטורה, ומדובר במוזיקאים למודי קרבות. על הסאונד שלו אחראי Jans Bogran שראה אלבום או שניים בשנים האחרונות והפיק אותו Fredrik Nordström שהיה מעורב באופן ישיר כמעט בכל אלבום מופת בסצנת גות'נברג. האם הם נרדמו בשמירה או שמא אין בקרב הלהקה ומקורביה שום ביקורת עצמית ומרוב ההייפ העצום שנוצר סביב האלבום הם התאהבו בשירים של עצמם?

ואם כבר הזכרתי את הסאונד אז גם הוא חלק מהמחדל. אם קראתם סקירות שלי בעבר אתם יודעים שאין לי אוזניים רגישות מדי לנושא אבל האלבום הזה פשוט לא נשמע טוב כמו שהיה אמור להשמע וחבל כי סאונד טוב כן היה יכול לתרום לאלבום הזה ולהרים אותו. אין לי מושג אם זה דרישה של הלהקה או לא, אבל האלבום לא נשמע טוב. זה לא קר מדי או חם מדי זה פשוט מעוך ויבש. שוב הטאץ' המחוספס של פס היצור של Fascination Studios שהולכים וצוברים אצלי נקודות שליליות.

אי אפשר שלא לשמוע את האלבום הזה ולא לתהות בקול גדול שאולי עדיף היה אם היינו זוכרים אותם צעירים וחינניים כאשר פרשו בשיא ונשארים להנות או להתלונן משאר ההרכבים שהם פעילים בהם. הסקירה שלילית בעיקרה ומתעלמת מכמה רגעים מוצלחים שבכל זאת ישנם פה ובשירים שמצליחים להעלות חצי חיוך ולהזכיר נשכחות ויש גם כמה כאלו. זה עדיין ATG שאנחנו מכירים ויש אנשים שזה יספק את מבוקשם. האכזבה הגדולה שלי היא כי ציפיתי להרבה יותר. זה לא משנה אם אנחנו בשנת 1995 או בשנת 2014 בהתחשב באלבומים הקודמים של ההרכב ובמה שהם יכלו להשיג הם כשלו באלבום שהוא בינוני במקרה הטוב וחסר השראה ונשמה במקרה היותר גרוע. נכון אפשר להצמד לזה "שזה אלבום חדש של At The Gates וזה יותר טוב מכלום" אבל אני חושב שלקבל את האלבום הזה בזרועות פתוחות זה לאמץ את כל מה שבינוני ורע במטאל בימינו ובדיוק בגלל שזו אחת מלהקות המטאל הטובות שהיו אי אפשר לעבור על זה בשתיקה.

כשמו הוא, At War With Reality הוא מלחמה במציאות הלא נעימה, מציאות שאומרת כנראה שלהקה של חברים שהצליחו לפני 20 שנה לכתוב מוזיקה פורצת דרך הפכו לעוד להקה שמתאחדת בשביל להתקיים וכזאת שמשחררת אלבומים מאותה סיבה ולא לשם חדוות היצירה או החדשנות שכל כך אפיינו אותם פעם. למרות כל הנסיונות שלי להסביר את זה אין לי הסבר לאלבום הזה. למרות הכל At The Gates היו ונשארו אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם. כנראה שמוטב היה לי ולעולם אם הם היו מבשלים את האלבום הזה עוד שנה-שנתיים על אש בינונית או אולי לא מוציאים אותו בכלל. ממליץ לכם לדלג ולהישאר עם זכרון טוב יותר והערכה גדולה יותר אליהם ואם אתם ממש מתעקשים – שימו את האלבום האחרון של The Haunted ותמשיכו במרתון עם Lock Up האחרון ותדמיינו אלבום טוב יותר שיכל לצאת או פשוט תשמעו את אחד מהקלאסיקות של הלהקה, לצערי האלבום הזה זה משהו שאפשר ורצוי לחיות בלעדיו.