Atoma – Skylight

בהיותי בכיתה ב' היה לנו מורה למוסיקה שעלה זה מכבר מברה"מ. הוא הביא לנו תקליט כפול שעל עטיפתו היה מצוייר תלת רגל שיורה קרן לייזר על אנשים מבוהלים. אני זוכר שישבנו, תינוקות של בית רבן, מרותקים לסיפור שלווה בצלילים קסומים ושתורגמו לנו סימולטנית על-ידי המורה הכרסתן והמזוקן. לתקליט קראו "מלחמת העולמות", ואני זוכר שהוקסמתי עד שיתוק מהסיפור המפחיד על המכונות החייזריות שמגיעות לעולמנו על-מנת להשמיד את האנושות כולה. בלעתי כל תו וכל מילה בצמא מהולה בחרדה אמיתית. קולו של המספר יחד עם מוסיקה סוחפת ורעשים של פיצוצים וצעקות ומתכת מתעקמת.

מאז עברו הרבה שנים ובאג 2000 אחד, ונראה שכולנו נהנים מאד מחד מסיפורי אסונות וחייזרים בתרבות ובאמנות שאנו צורכים, ומאידך חוששים באמת מכך שסוף העולם מתקרב אם בידינו אנו ואם בידי כוחות עליונים או חייזרים, כפי שנבואות קדמוניות מספרות.

אין ספק שחיינו בעשורים האחרונים ספוגים בכמות בלתי מבוטלת של אימת גוג ומגוג. החור באוזון מתרחב מיום ליום, הקטבים נמסים וכולנו מוצפים במידע שאומר לנו שאנו מתקרבים והולכים לסוף חיינו על הכוכב הזה. כדור הארץ גוסס ואם לא נתגבש יחד כולנו על-מנת להצילו ברגע האחרון, אזי חובה עלינו לחפש מקומות חדשים להשתקע בהם, כאנושות וכבני-אדם.

ועל מצע אפוקליפטי זה צמח האלבום הנוכחי של AtomA. ב-Skylight האווירה פוסט אפוקליפטית. הקונספט באלבום הוא שהעולם שלנו נידון לכליה והשורדים האחרונים יוצאים למסע אל העולם החדש אי-שם בגלקסיה. והמוסיקה בהתאם – חללית מאד, אלקטרונית מאד, מלאת אווירה. לא אטעה רבות אם אומר שלדעתי אלבום של ERA או של מייק אולדפילד היו נשמעים דומה מאד לאלבום Skylight אם היו יוצאים היום ובאותו הקונספט או באותה אג'נדה.

AtomA, הרכב שנוצר ב-2011 על-ידי חבריה המקוריים של להקת ה-Melodic Doom metal השבדית Slumber, בא ליצור מוסיקה שמבטאת תפישה פילוסופית שמהותה התרחקות מהמציאות הפיזית הבלתי-אפשרית שלנו אל האפשרויות האינסופיות שבחלל. האידיאה בבסיס ההרכב ובכך בבסיס המוסיקה שלו היא שבחלל הבלתי נודע יש אינסוף אפשרויות יצירתיות וצריך רק להכיר וללמוד אותן, כל זאת תוך שילוב של מוסיקה אלקטרונית (Ambient) עם רוק ואפילו מטאל. הלהקה מציגה את עצמה באתר שלה ככזו ש"באה לחקור את האופציות הבלתי נגמרות של הרוק והמוסיקה האלקטרונית כפי שקיימות במרחב הבין-כוכבי". את זה היא מוציאה לפועל לדבריה תוך "התמקדות באסקפיזם ובשימוש בחומרים מעוררי הזיה". והאמת? זה נשמע כך. לטוב ולרע.

אז ניסיתי להכנס לראש של החבורה הזו ולכתוב את הסקירה מתוך סיפור העלילה הבלתי כתוב. רק שאני לא ממש יכול להסתמך על אסקפיזם וסמי הזייה – אתם יודעים: המציאות כובלת והחוק נושך.

שיר 1 – AtomA

התחלת האודיסיאה. תופים שנשמעים קצת כמו הלמות לב דחוס באדרנלין שהולכים ונשאבים לתוך צלילים ארוכים של כינורות וסינתיסייזר שמכניסים את המאזין למתח כמו ספירה לאחור להמראת החללית עם אחרוני בני האדם ששרדו את האפוקליפסה.
הקצב הוא הכלאה בין סמבה ברזילאית חסרת מעצורים להמולה של המרקנה בשיא העונה. אין פה מטאל אבל יש פה מטוסים וחלליות וזיקוקים ותחושה של בלבול, בין התעלות הנפש לפחד איום כי הנה הכל נגמר. באמצע הקטע משתרר שקט ואז עולה וצומחת תפילה בשפה עתיקה שמלווה בהתעצמות של יללות מתכתיות כמו בכניסה לטראנס. בראשי מתחלפות תמונות של מעבורת חלל מתפוצצת בתמונות של מסיבת פול-מון בגואה. טכנו במיטבו. אמנם אין פה רוק ולא נעליים אבל הזרקת דלק סילוני לחזה ולרגליים בסחרור שלא מפסיק. אם סוף העולם למה אני רוקד? אולי כדי לחוות הארה דרך האדרנלין והזיעה? אולי כדי לקבל את הדין בזעם וטירוף מוחלט? איך כתב דילן תומס – "אל נא תלך ברוגע אל הלילה הטוב" (תרגום חופשי שלי).

שיר 2 – Skylight

החללית המריאה. דיבורים בקשר. Houston we have a problem. הפרובלמה היא שמת לנו כדור-הארץ. בעיה גדולה יותר היא לקשבנו ביוסטון שלא המריא על הטיסה. מסכן. ואז פיצוץ מוסיקלי. תופים מכים בעור התוף בלי רחם והצלילים הקוסמיים של הסינתי בקצב של מכונת ירייה. הקיבה מתהפכת בבטן ונשמעת כמו גראולים מהגיהנום. האם זה היה העולם שלנו שהתפוצץ לטריליוני חורים שחורים ואבק אדם? זעקות אימה וכאב. מי זה שזועק שם – כי אם זה אלוהים אז הוא וואחד ווקאליסט מטאל מוכשר.
ולפתע רגיעה. אמביינט בליווי שירה צלולה ועטופה בצמר גפן אלקטרוני שמופרע פה ושם בזעקות מטאל צרודות ומטרידות קרביים. משהו שבין Rush ל-Sepultura, משתק מרוב אימה שנמהלת בצמרמורת של תענוג כמעט פיזי. קטע קתרטי לחלוטין שמסתיים בטיסה קדימה, בין אופטימיות לחרדה קיומית, במהירות הסילון אל הלא נודע.

שיר 3 – Hole in the sky

בראשית היה רוק כבד. ככל הנראה כשמתקדמים אל הסוף גם חוזרים אל ההתחלה. רוק כבד בסיסי כמו שגדלנו עליו, כזה שלא Dream Theater ולא Yngwie Malmsteen היו מתביישים לכתוב ולבצע. גיטרות ליווי מנסרות במהירות ובדיוק קטלני עם קצב באס ותופים איטי אבל לא איטי מדיי. איזה כיף לטוס בחלל אל עולם חדש שבו יש מוסיקה כזו. הזמר מלטף את הנסיעה הבלתי נגמרת בשירה כמעט אופראית שמחוספסת בדיוק במידה שבין נייר שיוף למשי. כמו שרוקיסטים שגדלו עם Deep Purple ו-Scorpions אוהבים. בזכות השיר הזה הייתי משרטט בכל המחברות בכיתה ט' את המילה AtomA בלי סוף ומאמין שהם אלוהים. אבל אז הייתי תמים. אז גם היה לי כדור ארץ שיכולתי לסמוך עליו.

שיר 4 – Highway

אנו מתחילים לעכל שהכל נמחק. שכל מה שהכרנו איננו עוד ושידידנו הטוב ביותר הוא הזכרון. מנגינה נוגה ואיטית מתנגנת לנו בראש, מנגינת מסע שמסכמת את העצבות וההתרחקות שלנו במסע אל האין סוף הבלתי ידוע. בלדה של געגוע וזעקה לעזרה. ניתן לשמוע בצלילים הנעימים לאוזן ויחד עם זאת המכאיבים לנשמה את הכאב של תמונת העולם הבוער המוכר וידוע מתפרק למול עינינו בעודנו ממריאים גבוה ורחוק מאי-פעם. מעברנו, מאמא ואבא והחברים, מעצמנו כפי שהיינו.

שיר 5 – Bermuda riviera

" וְעָבַר בַּיָּם צָרָה, וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים, וְהֹבִישׁוּ, כֹּל מְצוּלוֹת יְאֹר; וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר, וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר" (זכריה, פרק י', פסוק י"א). זו החוויה העולה במוחי בהאזנה למוסיקה המחלחלת לאזניי. כמו לשוט בספינה אפוקליפטית במצולות האוקיינוס האינסופי שנפער עבורנו. כבני ישראל המתאווים אל הארץ המובטחת בעוד כל אויביהם שוקעים אל שאול תחתיות. שקט שטומן בחובו התנפצות, שלווה שמאכלת עצמה אל הרעש היוקד. צלילי ג'ונגל מרפרפים וקורעים באפלה ובשחר המתחיל לעלות בקצב תופים הולך ומתגבר. ואז מגיע צליל מזרחי, מחבק את הים-תיכוניות שלי בלב האמזונס המוזיקלי האלקטרוני וגורם לי לחייך. ז'אן מישל ז'אר רוקד לי בין האזניים עם נעים זמירות אדוניי. יום כיפורים עם יום הדין. מוזיקת עולם מקסימה שגורם לנשמה לעופף בקלילות מרפאת. אבל מטאל אין פה.

שיר 6 – Resonance

קטע שכמעט כולו אינסטרומנטלי, עוד פיסה של רוק מתקדם שנשמע כמו מה שהאלבום העניק לנו עד כה. לא מחדש דבר באלבום. מעין Rush משולב ב-Rainbow עם פסיכדליה של King Krimson אבל באיכויות הפקה נקיות ועכשויות במעטפת אלקטרונית. צלילי גיטרה סולו בשתי וערב של אלקטרו תופים ובאס בהרמוניה מזוקקת. המעבורת מתקדמת לאטה אל העולם החדש, מוסטת ממסלולה ע"י אסטרואיד פה ושם, אבל השלווה מושלמת. שלווה של אחרי קבלת הדין.

שיר 7 – Solaris

פינק פלויד מולידים את הפתיחה כאילו מ"החומה" פוסט-מודרני. האם זהו שדרן רדיו המברבר עצמו למוות? שיחה לווינית הסטורית? שעשועון טלויזיה מימי כדור-הארץ שהסתיימו זה מכבר? אנו שוחים בים מתקתק וצפוף של מלודיה המופרעת רק ע"י צלילי פעמון אלקטרוני. מרגיש קצת כמו ציפה בחלל או שמא ברחם שכבר מזמן התפוגג. ואז מתחילה מנגינה שניתן רק להגדירה כאילו שנלקחה מהאלבום הבא של "אניגמה". זהו פופ מתוק כמו צמר גפן בלונה-פארק של סוף העולם.

שיר 8 – Rainman

השיר מתחיל לאיטו בקטע שמזכיר לי בטירוף קומבינציה של Butterfly on a wheel של The Mission עם האינטרו של "לא צריך שתדליקו לי נר" של להקת "הקליק", שניהם ממיתולוגיות הפינגווין השם יקום דמו. הכלאה ביזארית של רוק גותי וגל חדש בעטיפה טכנולוגית מודרנית. מדי פעם הליד המונוטוני מתחלף בקטע מקהלתי כנסייתי שמנסה לשדר משהו אופטימי, במיוחד כשהוא מתפתח לכיוונים יותר אלקטרוניים, אבל הוא די תפל לטעמי. הרמוני ומוסיקלי אבל תפל. בהמשך סלסולי סינתיסייזר מעין "ונגליסיים" או "אולדפילדיים" הופכים את הכל לאמביינט באווירה של קוסמוס בניחוח שמן קוקוס. אולי יש בחללית כורסאות עיסוי בחדרונים אפלוליים עם נרות ארומטיים?

שיר 9 – Saturn & I + שיר 10 –Cloud nine

רעשי נחיתה. חדרנו דרך הטבעות של שבתאי. אורות מרצדים לנו מול העיניים בצלילי גיטרה אקוסטית. מים מבריקים וטהורים מטפטפים עלינו בצלילי פעמון עדין. ושקט, כל כך הרבה שקט, כמו ריחוף איטי במערת נטיפים חדשה ובתולית. ברוכים הבאים לביתכם החדש, והוא בלתי נגוע ויפה. רגוע וממתין לסערה שאתם מביאים עמכם.

ובהמשך שירה של סירנה שמושכת את המעפילים ויורדי החלל עמוק אל פני הטרשים החדשים של כוכב בלתי נכבש שעומד להיות הבית. צלילים אופטימיים של גיטרות ותקווה חדשה של מקהלה עם ליווי אלקטרוני. שירה משיחית שבאה לומר לנו שבאנו לבנות עולם חדש וטוב. נא להתנהג בהתאם.

לסיכום, לצערי אין פה אלבום מטאל. יש פה אלבום אווירה אלקטרוני משובח עם מעט מטאל בתוכו. ממש מעט. זו יצירת שעטנז שמהותה מוסיקת אמביינט אלקטרונית באצטלה של פילוסופייה אפוקליפטית (ירוקה סביבתית?). האלבום הוא מעין "פרוייקט של עידן רייכל" של "גויים". הרבה סינתיסייזרים, קצת גיטרות באס ותופים, מקהלה כנסייתית וקמצוץ גראול. מה יוצא? סלט פירות. זה לא אומר שאין פה מוסיקה נעימה לאוזן ולעתים אפילו סוחפת. זה גם לא אומר שאין פה רוק: Skylight ו- Hole in the sky הם קטעי רוק מצויינים. אבל כמו שכף סוכר בתוך ים של קרפיון לא עושה עוגה אלא גפילטע-פיש, גם כאן אין אלבום רוק, שלא לומר מטאל.

AtomA מציגים כאן יכולת מצויינת לכתוב מוסיקה ולהפיק אלבום. לעניות דעתי כל מה שהם צריכים זה לצאת מפוזת הבולשיט של "לוחמי הסביבה הרוחניים" ולעשות מוסיקה עם פחות קונספט ויותר מטאל. זה הכל.

כאלבום Skylight בהחלט העביר לי כמה שעות של נסיעה נעימה ברכבת. הוא מדוייק, מלוטש, מופק לעילא והמוסיקה נעימה ומלטפת ברמת קיטש מתקתק כמעט. כאלבום אמביינט היה מקבל אצלי 4.5 בסולם. כאלבום מטאל הוא לא יכל לקבל לצערי יותר מ-3. לכן כממוצע ורק בגלל ההשקעה באיכות ובמוסיקליות אתן לו את הציון 3.5.