Autopsy – The Headless Ritual

אפשר להגיד שמאז ומעולם Autopsy היו כמו "גילי מגעילי" מזבנג של אורי פינק, החבורה המלוכלכת והמגעילה יותר על סקאלת הדת' מטאל של פעם ואחת מהלהקות שיסדו את הז'אנר לצד Death ו Possessed. את הלהקה הקים המתופף Chris Reifert שהספיק לנגן באלבום הראשון של Death ולאחר שינוים בהרכב ורצון להתקדם עצמאית הוא חבר אל הגיטריסט Eric Cutler והקים את Autopsy. אחרי מספר דמואים וגיבוש של הלהקה – כולל גיוסו של הבסיסט העל Steve Digiorgio(שניגן איתם רק אלבום אחד) הם הוציאו את אלבומם הראשון Severed Survival בשנת 1989.

האלבום נחשב עד היום לקלאסיקה אלמותית של דת' מטאל אימתי ומשובח. האלבום נחשב למהפכני והציג לראשונה את הסגנון של הלהקה – Death Metal מלוכלך, חולני ואכזרי ועם אווירת אימה משובחת. השירה של Reifert הייתה מין גראול שואג ומהדהד, שנע לגניחות, צעקות ונביחות מאיימות. המילים ונושאי השירים היו נוראיים כשלעצמם ודחפו עוד יותר את גבולות המטאל הקיצוני והטעם הטוב ואפילו העטיפה של האלבום נחשבת עד היום לאחת העטיפות הבלתי נשכחות בז'אנר כשהם הלהקה הראשונה שאני מכיר שהציגה לוגו שמורכב מחלקי גופות. שנים אח"כ להקות שצמחו במקביל באותן שנים כדוגמת Gorefest, Deicide, Cannibal Corpse, Immolation הודו כי הלהקה השפיעה עליהם רבות. ולמעשה הלהקה הייתה אחת מאבות תת הז'אנר הידוע כ Gore Metal.

אלבומם השני של ההרכב Mental Funeral יצא שנתיים לאחר מכן ונחשב גם הוא לקלאסיקה לא פחות מאלבום הבכורה. באלבום הורגש בצורה מעמיקה יותר צד ה Doom Metal של הלהקה שכבר היה באלבום הראשון אך מילא תפקיד מרכזי יותר בהמשך. השירים היו איטיים יותר אך עדיין מעוררי אימה ומלאים בתיאורים מבחילים. לקראת האלבום השלישי Acts of the Unspeakable משנת 1992 היה התגובה של הלהקה לאלבומי הבכורה המופתיים של הדת' מטאל ולשאר הלהקות שכיכבו באותה תקופה באלבום שהיה יותר "לפנים" אך שמר על הלך הרוח המוזיקלי של הלהקה.

בשנת 1995 נראה שהלהקה סוגרת את הבסטה. לאחר צאת האלבום Shitfun(שעד היום מחזיק באחת העטיפות היותר דפוקות שראיתי בחיי), אלבום שהציג את האנטי המוזיקלי של הלהקה ל Groove ולכאפה שעברה על עולם המטאל באותם שנים בדמות אלבום מהיר יותר ומדויק יותר. לאחר טור קשה ברחבי ארה"ב איש החזון בלהקה Reifert הודיע שהוא מחזיר את המפתחות ונראה שהלהקה עשתה את שלה. בשנים שלאחר מכן ההרכב הוזכר רק בקרב חובבי הז'אנר האדוקים בכלל ובפי סצנת הדת' מטאל השבדית והאירופאית בפרט(בסרט התיעודי על להקת At The Gates מתופף הלהקה Adrian Erlandsson מספר שמבחן הקבלה שלו ללהקה היה לנגן את כל שירי האלבום Severed Survival )

אך למרות אלו שהספידו אותה, ב2008 הלהקה התעוררה מהמתים כאשר Reifert איחד את ההרכב להקליט כמה שירים להוצאה המחודשת של אלבום הבכורה, בהמשך להופעה ב Maryland Deathfest. שיתוף הפעולה הזה הולידEP חדש שלווה שנה לאחר מכן באלבום הקאמבק Macabre Eternal. אלבום שלדעת רבים עמד בקנה מידה אחת עם ההוצאות הקלאסיות של ההרכב. הלהקה חזרה לפעילות מלאה ולאחר שבשנה שעברה יצא להם אלבום אוסף שהכיל את כל ה EPים של ההרכב, השנה יצא לו אלבום חדש עם עוד עטיפה חולה עבור הקטלוג.

כבר מהשיר הראשון Slaughter At Beast House ניתן לזהות את הכיוון הנוכחי של הלהקה. יש פה את הדת' מטאל המכסח המוקדם אבל בניגוד לאלבומים קודמים שהכילו שירים לכאן ולכאן פה השירים מנסים לרקוד על שתי חתונות – אתה מקבל שיר שבחציו מכסח וב C-Part מכיל גיטרות מייללות, בס מתקתקת ושירה קודרת ומעוררת פחד של Reifert שהצעקות הצרודות שלו לא השתנו כבר 25 שנה, צעקות אותן הוא צועק תוך כדי תיפוף רצחני חשוב לציין שזה דבר מרשים בפני עצמו. Mangled Far Below מחזיר עטרה ליושנה בדמות שיר קצר יותר, תובעני פחות אך רוצח באותה מידה.

She Is a Funeral הוא אחד השירים שיותר זכורים לי לטובה באלבום והשיר הכי ארוך שבו. עם התחלה אפלה וריפים של Doom שנלקחו מהקטלוג של Black Sabbath ישירות. השיר שומר על קצב איטי עד בינוני וההרגשה היא כאילו אתה לוקח חלק מסצנת זוועה של ממש. Reifert ממשיך להפליא בנביחות, צרחות, יללות וכל דבר אחר שמשרת את המילים המעוותות שלו. אט אט השיר מתפתח למין סשן ריפים בלאק סבאת'י של ממש עד ל 4:40 בו השיר משתתק ובסולו טאפינג יפהפה מתגלגל אל ה C-Part הכל כך מתגמל.

Coffin Crawlers נפתח בזמזומי גיטרות ועובר אל עוד שיר קצר יחסית, שוב סיכום שמכיל מכל מה שהחבר'ה הללו עשו עד כה בצורה חביבה אך לא שיר שהמשכתי איתו הלאה. השיר החמישי באלבום When Hammer Meets Bone דווקא נשמע שונה מעט, ממוצע באורכו אך מזכיר יותר דת' מטאל שבדי מוקדם מאשר מה שהם עושים בדרך כלל. יכול להיות שזה בגלל הבחירה לשיר בגראולים שהם טיפה יותר נמוכים או בגלל הגיטרות והתופים שנשמעים מהירים יותר.

אחרי Thorns and Ashes הקצר והדי מיותר מגיע Arch Cadaver המהיר, שקצת לא שייך אבל בהחלט מגוון עם שיר טיפה מהיר יותר עם טעם של בלאק-ת'ראש מהיר, מלכאש גרסת סאן פרנסיסקו אם תרצו. Flesh Turns To Dust הוא עוד שיר של Autopsy, ממש על פי הספר אבל בלי ערך מוסף. שני שירים לסיום ו Running From the Goathead מתבל את העניינים עם טיפה'לה רוק אנד רול, בלאסט ביטים וסולוים כאוטיים, שיר בטעם של פעם. שיר הנושא מסיים את האלבום כמו שהלהקה הייתה רוצה שנרגיש לגבי כל האלבום הזה, המנון אינסטרומנטלי מחזורי שמשחרר אותנו מהמסע החולני שעברנו ומשאיר לנו טעם של עוד לאלבום הבא.

אין ספק שהגחלת נשמרת, ו Autopsy 2013 ממשיכים לדבוק במה שהם יודעים לעשות הכי טוב – Death Metal מלא אוירה ומכסח במקומות הנכונים. הם האחרונים מבין הלהקות שהתחילו יחד איתם שממשיכים לשאת את הלפיד של הדת' מטאל של פעם, זה שאינו לוקח שבוים, אינו מתייפיף ונמצא באוזניים של כולנו אך ורק על מנת לייצג את כל מה שמגעיל, ובקצב שבא להם. בניגוד ללהקות אחרות שהלכו לכיוונים מהירים יותר, כבדים יותר או ברוטאלים יותר, להקות ששינו כיוון טוטאלית או פשוט להקות שהתייאשו מהסגנון הבלתי מתפשר הזה Autopsy באלבומם השישי ממשיכים לספר את סיפורם המדמם וגם אם הוא לא האלבום הכי מהיר טכני או מלהיב שלהם הוא בהחלט מגיע ממקום נכון. בניגוד לאלבום הקודם שניסה להרוויח את מקומם בקרב הדור היותר צעיר הם לא מנסים להוכיח פה שום דבר לאף אחד, רק לעשות את מה שהם יודעים ואוהבים על הצד הטוב ביותר – להיות מספרי האימה הכי טובים בז'אנר. נתראה בסיוט הבא.