Avenged Sevenfold – City Of Evil

שאלה, מה עושה להקת מטאלקור כשסולן ההרכב מאבד את קולו ועובר ניתוח במיתרי הקול? מי שאומר שהם סוגרים את הבאסטה טועה, מה ש-Avenged Sevenfold עשו הוא פשוט לעבור סגנון, ממטאלקור מרובה צרחות למטאל מלודי עם רוח חזקה של שנות השמונים וגישה שלקוחה מלהקות מטאל וותיקות בעיקר, כל זה בתיבול של סליז שמזכיר קצת את הלהקות הקליפורניות Guns N' Roses ו-LA Guns.

City Of Evil מכיל את כל הגורמים שהפכו את שלושת האלבומים הקודמים של ההרכב להצלחה, נגינה סופר הדוקה של חבריו, לידים מלודים והרמוניות מצוינות, גישה פנקיסטית ומרדנית, אבל הפעם במקום לצרוח ולהישמע כמו להקת קור טיפוסית, הם שמו דגש על מלודיות שמזכירות את הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי (NWOBHM) ואת נפלאות הספיד מטאל האמריקאי של שנות השמונים. למי שרוצה נוסטלגיה מוזיקלית עם סאונד מודרני מלוטש, זה אלבום מתאים.

"Beast And The Harlot" שפותח את האלבום הוא שיר הבי מטאל אמריקאי מלוטש ומהיר, יופי של גיטרות מלודיות מגובות ברצף של הרמוניות לידים ברמה גבוהה ותיפוף דינאמי ומרשים של The Reverend. השירה של סולן הלהקה – M.Shadows עלולה לעצבן לפעמים, הוא אמנם נאלץ לוותר על צרחות הקור אבל יש לו איזה טון קצת נוזלי בחלק מהשירה המלודית שעלול לעצבן, לי זה דווקא הסתדר עם כל ה-Vibe של המטאל הקליפורני האמריקאי, יש בזה משהו קצת מ-Motley Crue, אבל זה עניין של טעם.

השיר הבא, "Blinded In Chains" הוא עוד שיר חזק מאד באלבום, מהיר ובלתי מתפשר. למרות הלידים שנשמעים כמו מטאל קלאסי המקצב והמהירות הם של מטאלקור – דאבל בסים רצופים ומעברים אגרסיבים בתיפוף עושים את זה כבד בהרבה יותר ממטאל מסורתי. השירה של Shadows מצוינת, הוא יוצר פזמון קליט שיושב טוב על המילים האפוקליפטיות. "Bat Country" מביא שוב מטאל אמריקאי מסורתי אחרי שהעלו לו את כפתור ה-Pitch. אין עוררין על יכולת הנגינה של חברי ההרכב – עבודת הגיטרות שלהם עומדת בקנה מידה עם זאת של להקות צעירות אחרות כמו Trivium, אבל זאת של Avenged מזכירה יותר את זו של Iron Maiden.

באלבום יש גם בלדה, פחות או יותר. "Seize The Day" משלבת גיטרות אקוסטיות בשיר שהוא אמריקאי עם טעם דרומי עמוק, משהו כמו קאנטקי פרייד צ'יקן מטאלי, שוב, הקשר של הלהקה להארד רוק אמריקאי ולהקות סליז דוגמת Guns בא לביטוי מלא. לסיכום, האלבום הוא בהחלט הפתעה נעימה, למרות שהוא לא הטריביוט המוחלט לשנות השמונים שהשתמע מכמה מהדברים שכבר נכתבו עליו – יש בו גם יסודות פנקיסטים ומטאלקורים שיגרמו לו להתחבב על אוהבי הז'אנרים המודרניים, אבל הוא בהחלט לא כזה שיגעיל את חובבי המטאל המסורתי כמו קודמיו. אני נהניתי משני הצדדים.