Avenya – Road to I

יש משהו מעניין מאוד בלבחון תוצרי סולו של יוצאי להקה. בין אם מדובר על אלבומים אינסטרומנטליים של Marty Friedman (לשעבר מ-Megadeth), אלבומים הנושאים את הזמרים בחזית בסגנון תוצרי Serj Tankian מ-System of a Down ולבסוף מוזיקה של נגני צללים כמו עם Janne Wirman, יוצא Children of Bodom, שהקים את Warmen. ההשוואה לרוב מעלה את השאלה כמה אותם אמנים מכתיבים את הטון בלהקות האם.

כשמדובר על ישראל, הקונספט של פרויקטי סולו לא נפוץ יותר מדי ואחוז נכבד מהלהקות נעות בכל אופן בדחיפה אמנותית של אדם אחד, אך כשמדובר על Obsidian Tide, הפערים כל כך בולטים בין שיר לשיר ובין קטע לקטע שאני ממש בספק שהכל מראשו הקדחתני רק של אדם אחד. מכאן שיש להניח שבניגוד ל-Warmen שנשמעת בול כמו Children of Bodom, ככל הנראה Avneya יכיל רק חלק ממה ש-Obsidian Tide כבר הציעו לנו. מה שכן, עוז אבניה כמבצע הוכיח את עצמו בשירה ובגיטרה כבר קודם אז לא סביר שנתאכזב. מקץ שמונה שנות עבודה על האלבום (במקביל לעבודה על שני אלבומים אחרים!), לשולחני הגיע האלבום ואיתו הזדמנות להפיג את הסקרנות.

עליי להודות, ההאזנה הראשונה לאלבום Road to I הייתה מאוד מבולגנת. מקטע גיטרות אינסטרומנטלי ואיטי אחד למעין Death Metal טכני עם גיטרות של Djent ופזמון נקי. מאוסף זמרים "קלאסיים" עבור רוק ומטאל עד לאשכרה זמרת קלאסית בשירת belle canto אופראית. מדיסטורשן כבד לבלדה אקוסטית. יש שיקראו לזה ורסטיליות אבל ההאזנה הראשונה הייתה כל כך תוקפנית שזה פשוט התפרש בתור מעין Avant Garde Post Metal שבוחר להתפזר על כל השטח. הנחתי את האלבום בצד וחזרתי אליו שבועיים לאחר מכן. אולי פשוט הייתי עצבני, אבל ההאזנה השנייה התקבלה הרבה יותר טוב.

בואו נרד קצת לפרטים: למעט עוז עצמו, בעמדת המיקרופון נמצאים Zed Destructive בשירה הקיצונית, יוחאי דוידוף בשירת ה-power וענבל בריל בסופרן. בעוד קולותיהם של עוז ושל זד משלימים זה את זה טוב ב-Seeds of Immortality, הבחירה להכניס את יוחאי ואת ענבל קשה קצת יותר לעיכול ואין כאן כל כוונה לפקפק ביכולותיהם. נשמע קצת כאילו "היינו בדיוק באולפן ליד אז באנו להוריד ליין". הסגנון שהם מביאים איתם בולט מדי בכדי שאפשר יהיה בקלות להעביר את תפקידם הזעום באופן שלא ישווה תחושת גימיק.

הסגנונות שברגע הראשון נשמעו כמו נגיעה בהכל מהכל החלו להתגבש, כצפוי, סביב ה-Progressive. זה אפילו לא באיזורי הקיצון כמו ששיערתי ברגע הראשון. ה-Obsidian החל להרים ראש אט אט. זה אמנם מהיר יותר, כבד יותר ונשען גם על איזורי Djent מודרניים בסגנונו של Fredrik Thordendal מ-Meshuggah, אבל עוד ניתן למצוא את המטאל הקלאסי ואת אבני היסוד של השירים. הנה מה שעוז מביא לשולחן! כזה אני מכיר!

שיר אחד הראוי לציון יותר מכל הוא שיר הסיום של האלבום ונקרא "אמא שלי". בבלדה המורכבת מגיטרה קלאסית ושירתו של עוז בלבד, נוצר רגע קטן, אינטימי ורגיש בין בן לאמו שאיננה. בכל האזנה מחדש השיר יוצר תחושה כאילו אנחנו נמצאים איתו בחדר בתוך סיטואציה שאנחנו לא אמורים להיות בה. אי הנינוחות והרצון לעצום עיניים וללכת משם מאשרת לנו שמדובר בשיר שהוא עצב חשוף ומנת חלקם האמיצה של כל האמנים הגדולים החושפים את איבריהם הפנימיים בפני כל. זה לא חינני. זה אמיתי.

לא יום ולא יומיים הושקעו באלבום והמחשבה ניכרת. ייתכן שהזמן ימשיך ויסובב עוד כמה ברגים כדי להפוך אותו לממורכז עוד יותר, אבל עבור כל אלה שרוצים למצוא את האדם שבתור הקולקטיב, אין ספק שרוחו של עוז ויצירתיותו מתבלטים לאורך כל האלבום וספק שנמצא אלבום נוסף שכזה מאדם אחר. זה לא מושלם, אבל כניסיון ראשון לסולו זה בהחלט אלבום להתגאות בו וכולי תקווה שעוד יבוא אלבום נוסף שייכתב בתקופה ממורכזת יותר בתשומת הלב, אך מעל לכל אלבום שימשיך להעיז.

כן, משחק המילים הזה נדרש!