Periphery – A Pale White Dot

אי שם ב-2010, כש-Periphery הוציאה את אלבום הבכורה שלה, היא היתה הדבר הכי חם בסצנה – גם עבור מי שחיבב את שילוב הסגנונות המשונה שלה (שלימים קיבל את הכינוי "Djent"), וגם עבור מי שאהב לשנוא אותה, והשתמש בה בתור הדוגמה האולטימטיבית לכל מה שלא בסדר במטאל המודרני.
16 שנה ו-7 אלבומים לאחר מכן, נדמה שהלהקה החזיקה מעמד ואף יצרה לעצמה נישה מכובדת בתוך עולם המטאל.

עכשיו כשהם כבר לא "הילד החדש", ולאחר האלבום Periphery V מ-2023, מגיעה הוצאה חדשה ומעט שונה, שבכוונה בורחת החוצה מסדרת האלבומים הממוספרת שלהם.
הקונספט לאלבום, שהגיע דווקא ממתופף הלהקה Matt Halpern, נולד מתוך קשיים בחייו האישיים. בעת פגישה עם הגיטריסט ומייסד הלהקה Misha Mansoor, השניים דנו ברעיון של לכתוב אלבום שלם על בדידות. מאותו רגע, הרעיונות החלו לשטוף אותם.

ומשם גם הדרך לבחירת שם האלבום היתה קצרה. A Pale White Dot נקרא כך בהשראת Pale Blue Dot, תמונה ישנה של נאס"א שצולמה במרחק של 6 קילומטרים מכדור הארץ, ובה הוא נראה כנקודה כחולה בודדת בתוך המרחב העצום של החלל.
לאחר כל התהליך, קיבלנו באמצע מאי השנה 12 שירים חדשים לצלול אליהם. ועם כל הסקרנות, עלה אצלי החשש שאלבומה השמיני של Periphery יהיה "עוד מאותו דבר" – במקרה, אותו חשש שעלה אצל חברי הלהקה טרם כתיבת האלבום.

מהבחינה הזאת, האלבום נפתח בצורה מבטיחה. כבר בשיר Obsession, נשמע שהלהקה מנסה למתוח את הגבולות בשתי דרכים במקביל: אחת, השימוש הניסיוני למדי שלה באלקטרוניקה, והשניה – החיפוש הבלתי פוסק שלה אחר ריפים כבדים ודיסוננטיים.
אך בעוד שהאלמנטים האלקטרוניים בשיר מצליחים לייצר אווירה מעורפלת וקודרת, הלהקה בחרה לקטוע אותה עם קטע בלאק מטאל כמעט סטריאוטיפי, והשיר קצת נופל לטריטוריה גימיקית.

למזלנו, לא מדובר בטרנד. חלק מהדוגמאות לכובד האדיר של האלבום הזה מגיעות בשיר Mr. God, שהוא אחד הסינגלים היחידים של הלהקה שלא כולל שירה נקיה כלל; וכן בשיר Subhuman, שכולל את הברייקדאון אולי הכי כבד של הלהקה אי-פעם, בחסות Will Ramos, סולן להקת Lorna Shore.
מנגד, הצד האלקטרוני מגיע לשיאו בשיר Blackwall, שכמעט כולו "מסונתז" – ובטעם טוב להפליא. ובאותה הגיזרה, הלהקה בחרה להשתמש באפקטים ווקליים שלאחרונה מזוהים יותר עם Sleep Token, כפי שאפשר לשמוע בחלק מהשיר Heaven On High.

ואם בשירה עסקינן, חשוב לציין שהאלבום הזה יוצא מן הכלל בכמות האור שהוא שופך על סולן הלהקה Spencer Sotelo, ומדובר בהחלטה טובה. בשיר Talk, למשל, הזמר מוכיח שהוא לא רק "בכושר" – הוא גם משלב כאן מלודיות וגוונים שלא שמענו ממנו בעבר.
עם זאת, חלק מהשירים היותר קליטים באלבום, אלו שבוודאי נועדו להיות המנוני הופעות, לצערי לא פוגעים כמו רוב להיטי העבר שלהם – ולמרות ש-Everyone Dies Alone עשוי להתקע לכם בראש, אני משער שזה לא יהיה להרבה זמן.

השיר אולי הכי טוב באלבום, לדעתו של עבדכם הנאמן, הוא Carry On – והוא דוגמה נפלאה של דבקות הלהקה בקונספט הבדידות. מדובר בשילוב מצטיין של ליריקה כואבת עם מוזיקה כואבת בהתאם.

בעוד שהלהקה אכן הצליחה למתוח את הגבולות האמורים בכמה מהשירים, ישנם כאן גם מספר שירים שיזכירו לכם שעדיין מדובר באותה להקה שכתבה את Periphery III. אז אם לענות על השאלה האם מדובר ב"עוד מאותו דבר" או דווקא במשהו חדש לגמרי, התשובה היא, ובכן, גם וגם.
כך או כך, הלהקה הביאה כאן תמונה משכנעת של רגש שרבים מאיתנו מכירים טוב מדי, והצליחה לייצר אלבום שמהדהד ביותר מדרך אחת עם המאזין. כן, זה לא האלבום הכי טוב של הלהקה אי פעם. אבל מדובר באבולוציה קטנה עבור הלהקה, והכיוון הוא מבטיח – גם אם לא הכל כאן קולע.