InSilva – Lost Inside the Forest

ברוח תקופה זו, מלאה בעשייה מוזיקלית בחיי אני מוצא את עצמי אקסטרה סקרן למוזיקה חדשה ולהקות שלא שמעתי קודם. לכן, כשקפץ לו פוסט של גיטריסט להקת InSilva על האלבום שהם בדיוק מוציאים אמרתי לעצמי: "היי, אני מודע לקיומה של הלהקה הזאת אבל מעולם לא שמעתי אותם. יאללה ניתן לזה שמיעה!". עכשיו תראו, לפני שאני סוקר אלבום אני לרוב שומע אותו כמה וכמה פעמים אבל כאן? אולי כי זאת להקה שאני לא מכיר, אולי כי זה ז'אנר שאני לא שומע בשגרה שלי אבל כל מה שאני חושב על האלבום הזה התבסס מאוד מאוד מהר, כבר בשמיעה הראשונה.

אז למי מכם שלא שמע את השם, InSilva הם להקת פרוגרסיב מטאלקור ישראלית שקיימת משנת 2022. כן, פרוגרסיב מטאלקור. רחוק בשגרה מלהיות כוס התה שלי אבל אף פעם לא מאוחר מדי להרחיב אופקים ומשהו הרגיש לי שאני הולך לקבל חוויה טובה מהאלבום הזה. לא יודע. אולי זה חוש העכביש או משהו בסגנון.

נגינת פסנתר סבלנית פותחת את השיר הראשון, קצת קלידים ברקע, מצילה נכנסת, גם גיטרה אחריה ולפתע מגיח לו סולו גיטרה. קצת מוזר לקטע אינטרו לאלבום אבל היי, אני אף פעם לא כועס על סולואים. אינטרו שנשמע כאילו לקחו שיר של 7 דקות וקיצרו אותו ממש, בתקווה והוא מבשר בקצרה על מה יהיה הלאה.

עכשיו, הקלאסי אחרי אינטרו זה להיכנס ביאללה בלאגן של ריף אבל לא. אחרי האינטרו השיר הראשון באלבום מתחיל במנגינת גיטרה עדינה שאחריה נכנסים כל הלהקה. הכל בנוי בסבלנות ראויה להערכה. הלהקה עוברת לריף שקט ועליו שירה נקייה עם המווון ריוורב. מעניין ואווירתי. קולו של הסולן עולה בטונים ובחיספוס, מפגין יכולת מרשימה ומזכיר לי קצת את סולני הגראנג' המחוספסים של הניינטיז. הגיטרות עוברות לריף קלאסי מנסר, הסולן נע בין שירה נקייה לצרחות. נשמע שהתוים הכי גבוהים קצת קשים לו ולא עוברים הכי נקי שיש אבל המאמץ ראוי להערכה, בעיקר כי כמות הרגש בשירה היא עצומה וכן, אני אקח רגש על פני טכניקה מושלמת בכל יום בשבוע. גם כאן הלהקה לא מפספסת הזדמנות להכניס סולו גיטרה מלודי ונהדר, מצרך שלצערי הופך ליותר ויותר נדיר במטאל, בטח במטאל המקומי.

השיר הבא נפתח באינטרו כינור שכזה שמיד מתחלף בריף כבד ביותר ומיטב הגראולים שיכולים לצאת לסולן. זה כבר הכובד לו ייחלתי, ועם השיר הזה אולי היה צריך להתחיל את האלבום. מה שבטוח, יש פה שיר שרק יושב ומחכה שיופיעו איתו. ריף רודף ריף, מרדף בלתי נגמר של עצבים ותסכול עוברים ישירות מהלהקה לאוזן עד הרגע שהכל עוצר. גיטרות נקיות נכנסות, מילים מספר תהילים נאמרות (למה באנגלית כשאפשר בעברית?) עם הרבה ריוורב שמעביר את המסר והלהקה חוזרת לרעש. שיר שמנסה להעביר אותי כמאזין איזשהו מסע והאמת? הוא מצליח בהחלט.

השיר הארוך באלבום, Search נפתח עם ינשופים, רעשי יער ופעמונים. זה המקום להעיר שנחמד שלכל שיר יש אינטרו כלשהו משלו. הושקעה מחשבה בבניה של כל שיר ואני בעד. אחרי כל האפקטים נכנסת גיטרה נקייה וסבלנית, כאילו מדברת בפני עצמה ומנסה להעביר מסר. בבום נכנסת כל הלהקה ביחד והשיר מקבל תפנית לשיר מטאלקור קלאסי, לא משהו שלא שמענו קודם אבל משהו בחיספוס בשירה של הסולן מצליח לשבות אותי והמעבר בין שירה נקייה מחוספסת לגראולים נשמע מאוד טבעי וגם הוא כאילו מנהל שיחה עם עצמו. השיר הולך ונהיה כבד יותר ובמקביל מתמלא יותר ויותר ברגש. היכולת של InSilva להעביר בשירים שלהם מנעד של רגשות הוא מדהים בעיניי. יוצא דופן מאוד במטאל המקומי הרווי בהרבה יותר מדי להקות תופה-תופה יאללה בלאגן וזהו. וואלה, שיר מטאל מקומי לא העביר בי רגש כל כך חזק מאז השיר Symphony of Sorrow של סינרי מ-2016.

אחרי המסע הזה מגיע Divergence שכבר הרבה יותר קצר וממוקד ובגדול כאן כדי להרעיש. הדאבל בסים בולטים, הריפים מקפיצים, הגראולים צורחים. הסולו גיטרה מדוד ואני חושב שזאת מנת האלימות המדויקת שבשלב זה האלבום היה צריך. First Heartbeat ממשיך בדיוק את אותו קו. שיר שלא בולט במקוריות שלו אבל אם הלכתם להופעה וחיפשתם לקפוץ, השיר הזה בשבילכם.

אחר כך מגיע Apollo, עם סינתיסייזר שהוא הכי לא כוס התה שלי בהתחלה וריף מיד-טמפו לא רע ודווקא כאן מרגיש לי שכשנכנס הסולן משהו פחות עובד. דווקא פה החיספוס שלו לא עובר טוב ואולי שירה נקייה לגמרי הייתה מחמיאה יותר, בעיקר בשלב שבו הוא עובר לסקרימים. הקונטרסט היה חסר פה אבל היי, ברגע שהוא מתחיל לצרוח והלהקה עוברת לריף כבד יותר הלהקה ממש חוזרת לעצמה וכל הרגש והעוצמה חוזרים. תסכול של אנשים צעירים שכואב להם וקשה להם והם רק רוצים לחלוק את זה. מעניין איך השיר מתחיל עם איזשהו קושי להתרומם ובן רגע עושה סוויץ' לשיר שבעיניי הוא אחד הטובים באלבום.

עוד פסנתר פותח את השיר הבא, שירה נקייה עם מלא ריוורב, הרבה אווירה עד שנכנסים שאר הלהקה וכל הריוורב הזה נעלם למשהו נקי יותר וזאת ההזדמנות להגיד שבמעבר בין טון ריוורב לבלי ריוורב השירה הופכת קצת לחד-מימדית וחבל, כי סופסוף יש כאן שיר שממש מלא בשירה נקייה מצויינת, נוגעת ועצובה שבעיקר עובדת נהדר עם הקונטרסט לביצוע הממש כבד של שאר הכלים שמנסרים ברקע. השיר ממשיך ומתפתח למחוזות הצרחות, דאבלים נהדרים של המתופף ואווירת מקצב 6/8 כבד. עוד שיר פשוט מצוין.

ואז נכנס לו The Liturgy, קטע מעבר עם גיטרה אקוסטית שנשמע כמו בנייה של משהו טוב אבל כקטע מעבר אני מודה שאני לא סגור על כמה הוא היה נחוץ ושירת את האלבום, בעיקר כשאחריו הלהקה מסיימת עם שיר הנושא של האלבום שלא נשמע כמו המשך לקטע המעבר אלא עושה הפוך על הפוך ומתחיל כנראה הכי כבד ואלים שהלהקה הביאה עד כה. שיר מעניין של ריפים כבדים, גראולים וצרחות ומעל לכל ליד גיטרה שלא עוצר ומקשט היטב את השיר עד שהופך לסולו ובאמת, אפשר שעוד להקות יטרחו לעשות כל כך הרבה סולואים בשירים שלהם? למה ויתרנו על זה? מה נהיה מאיתנו? כמות הרגש שהגיטרה הזאת לבדה מצליחה להעביר היא פנומנלית.

וכך נגמר לו האלבום וזה הזמן לסכם. הטוב: מעט מאוד להקות בארץ מצליחות לעשות נכון כל כך הרבה דברים מבחינה מוזיקלית. השילוב בין ריפים כבדים שאתה יודע שיזיזו אותך בהופעה, קטעים מלודיים שתופסים אותך, בנייה מעניינת של שירים ולא סתם ריף אחרי ריף, שירה שמשתנה ולא נשארת רק באזורי הנוחות וסולואים שמחזירים עטרה ליושנה הופכים את האלבום הזה לאחד הדברים היותר טובים מוזיקלית ששמעתי במטאל הישראלי, כשמראש אמרתי, זה ז'אנר שהוא בכלל לא כוס התה שלי.

הלא טוב: ההפקה. בעוד החומרים מצויינים, ההפקה לטעמי מצליחה להחטיא חלקים נרחבים מהחוויה שאני כמאזין מקווה לה. כי את תפקידי הליד והסולואים של הגיטרה שומעים פגז. הם מאוד בפרונט. גם השירה מאוד בפרונט אבל אין עליה מספיק ריוורב ודיליי רוב הזמן והיא נשמעת קצת שטוחה, מה שבעיקר בולט לעומת הקטעים שבכוונה מכוסים בכמויות אדירות של ריוורב. קצת יותר עומק בסאונד היה מחמיא יותר לחוויה שהשירה מעבירה. ואז יש את התופים, בס וגיטרות רית'ם, כולם הדוקים אחד עם השני, כולם עושים את תפקידם נאמנה אבל הסאונד שלהם פשוט יותר מדי מאחורה ולא מספיק מחודד לעומת הגיטרה ליד והשירה. בחלקים מסוימים צריך מאוד להתאמץ להבין מה הם מנגנים שם וזה נטו עניין של סאונד. לא של תפקיד ולא של ביצוע. בתקווה והלהקה תוציא עוד אלבום ברמה הזאת ועם מיקס טוב יותר לא רחוק היום שנראה אותם בפסטיבלים בארה"ב.