1. Intro
  2. Astray
  3. mirage
  4. Ego Equilibrium
  5. The masses

השנה:2012.
המקום: מועדון הסאבליים בתל אביב.
המאורע: מופע השקה לאלבום "כנגד כל טוב ורע" של להקת "טרף לשם כלום" (או Against All Good and Evil – Prey for Nothing לדוברי אנגלית צחה).
מרצון בולט לתמוך בסצינת המטאל המקומית, מתוך חיבה לאלבום הראשון של "טרף לשם כלום" ומעוד סיבות נוספות שנשמעות הרבה יותר טובות או משמעותיות מה-"שיעמם לי אז החלטתי לבוא" האמיתי, מצאתי את עצמי די מוקדם במועדון – הרבה לפני שהלהקות עלו לבמה. בעודי מדבר עם חברי להקות מוכרים ועם העוברים והשבים, מצאתי את עצמי מביט לכיוונו של בחור ג'ינג'י צעיר שדבר מסוים לא הסתדר לי בחזותו. מהר מאוד נפל לי האסימון ואמרתי לו שהוא כנראה הבחור הקשוח ביותר שיגיע לכאן הערב. הוא לא היה גדול. הוא לא היה זועף. הוא לא היה מקועקע או מזוקן. הוא לבש חולצה ירוקה. כל בחור שמגיע לערב השקת אלבום Death Metal בעודו לבוש בחולצה שאינה שחורה או לבנה, מעלה את רמת הקשיחות שלו בעשרות מונים בו במקום. במקריות רבה מצאתי את אותו הבחור יושב מאחורי מערכת התופים במופע החימום שעשו להקת Design Flaw ז"ל. זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם האדם ופועלו של ניר לברשטיין. לאחר מותה של להקתו, הוא בעיקר התפרסם בתור ניר לברשטיין – מתופף חיה לכל דורש ובעזרת כוחות הרשתות החברתיות, עוד יכולתי לקרוא על מה שחדש. כשהחליט להתנתק מהרשתות החברתיות, עוד הספקתי לאחל לו הצלחה לפני שנעלם לו אל תוך הצללים.

השם קפץ בחזרה אל מול עיניי כשנתקלתי לראשונה בשמם של חברי להקת AVoidIn, להקת Deathcore יחסית חדשה בנוף, כשזה נראה לי בהתחלה כמו צירוף מקרים מוזר לאור העובדה שבמקום מתופף-חיה, השם נכתב בעמדת הסולן. את תוצרי להקת Design Flaw מאוד חיבבתי בזמנו ולכן נראה לי טבעי לנסות את מזלי עם Ex Animo – תוצר של אחד הצאצאים שלה, זאת למרות שאני ו-Deathcore יודעים רק לנהל small-talk יחדיו ובשאר הזמן חולקים שתיקה מביכה.

את Ex Animo (לטינית עבור "מהלב" או "בכנות") פותחת רצועה אינסטרומנטלית קצרה. החל מהצלילים הראשונים אפשר להרגיש השפעות ברורות של Death Metal כבד ומלודי עד למעבר לשבירות שבאות מעולם ה-Hardcore. הנה, עוד לא דקה לתוך ה-EP וכבר קיבלנו הצהרת כוונות ברורה. יחד עם זאת שמדובר על Deathcore, אין כאן תחושה של Grind או של עודף טכניות הגוברת על המלודיה כנצפה פעמים רבות בסוגה. המבנה של הריף נשמר ולמרות שהיינו שמחים לשמוע כיצד האינסטרומנטליות הזאת מתפתחת לשיר שלם, הטעימה הזאת אכן מכינה אותנו כראוי להתחיל להאזין בראש הנכון.

צלילי Hardcore קטועים ומהירים פותחים את השיר Astray ויחד עם ה-Death של כל הלהקה, נכנסת גם השירה הכועסת והמחוספסת הקוראת ביטויי התנגדות להפלות. המעבר בין טכניקות שירה שונות מאוד מאפיין את הסוגה, אבל באופן מפתיע מוביל אותנו תוך רגעים ספורים לקטע שמתחבר טוב ל-Groove Metal בסגנונם של Lamb of God או Pantera. הגיטרות של עוז ועידן כהן נעות בין מורכבות טכנית ובין כבדות מלודית ומהוות את שרשרת המתכת שקושרת אותנו למטאל כדי שלא להיאבד במחוזות זרים. הפזמון זועק Melodic Death Metal בקול ואנחנו עונים לו בזעקת ניצחון משלנו.

השיר Mirage ממשיך את קו ה-Death Metal שסגר את השיר הקודם ופעם נוספת מה שמעניק את הטון של ה-Hardcore הוא בעיקר סגנון השירה המאפיין והמילים הניהיליסטיות שבו. תחושת ה-Groove מלווה אותנו גם לפה. בולטת כאן רמת הדיוק של תפקיד התופים אשר נותן את הטון במורכבות של השיר הזה כשהם נעים בין מהירות בינונית ומהירה בתחושה קלילה וחופשית. צחוק קטן ורשע באמצע השיר מזכיר לנו את חיבתו של M. Shadows מ-Avenged Sevenfold לשימוש באלמנט הזה וטיפה מנתק אותנו ממה ששמענו עד כה, אבל מהר מאוד אנחנו מתגברים על כך ושבים לתחושת ה-Groove.

בשיר Ego Equilibrium אנחנו מקבלים ריף Deathcore שנשלף ישירות מספרי הלימוד העתיקים (או, אתם יודעים, בני 15 בערך. זה לא שבאמת קיימים ספרים כאלה אז אני לא יודע למה טרחתי לדייק). כאלה ריפים טכניים הביאו להקות כמו Job for a Cowboy. למרות הגיטרות המתפתלות, מחלקת הבס-תופים לא מתבלבלת, נצמדת חזק ומכתיבה מקצב איטי. ניר נכנס בכעס נוסף, הפעם לתוך ראשה של דמות בסצינה רצחנית ומעורפלת. אם זה לא מספיק קשוח לנו, קלידים מקפיאי דם נכנסים תוך רגעים ספורים ומכניסים אלמנט של אימה לשיר. למרות שבניגוד לשירים הקודמים, כאן אין צימוד חזק ל-Death Metal, שילובי האלמנטים השונים הופכים את השיר הזה למעין יצירת Groove Deathcore עם קריצות ל-Melodic Black Metal באופן מרענן ביותר שטרם נתקלתי בו אי פעם.

השיר הסוגר הוא The Masses אשר משלב בין חזרה לתחושה הניהיליסטית שקיבלנו ב-Mirage ובין תחושת חוסר אונים. השיר תואם ברובו את סגנונם של Lamb of God (ברגעים שבהם נמאס להם לנגן בטריולות), אולם נוקט בגישה מעט יותר טכנית. כמו בשיר הקודם, גם כאן הקירבה ל-Deathcore מורגשת באופן הרבה יותר בולט. השירה הנקייה בפזמון זורקת אותנו הרבה יותר מדי רחוק מהסגנון. במקום לתת לנו תחושה מלודית של Metalcore שהייתה מחמיאה ל-Hardcore הקיים, אנחנו מקבלים Pop-Punk של תחילת שנות האלפיים באופן שלא משתלב עם המטאל וה-Hardcore הטכניים שקיבלנו עד כה ואנו מקבלים תחושת דחייה קלה שמדכאת לנו את סיום ה-EP הפתאומי. עם זאת, טרם שכחנו את כל אשר עברנו עד כה ובסופו של דבר, מדובר בשיר מטאל טכני חביב ביותר.

להקת AVoidIn הם לא להקת Deathcore רגילה. לנוכח ה-EP הזה אני אפילו לא משוכנע שהם להקת Deathcore. הם להקה שמשתמשים באופן מחושב מאוד במאפייני המטאל וה-Hardcore השונים, כל אחד בזמנו. הלהקה הזאת לא מפחדת ממלודיה, לא מפחדת מריפים, לא מפחדת מצלילים ארוכים ולא מפחדת לנסות שילובים. הסקרנות הזאת היא בדיוק הקסם שמצאתי ב-Design Flaw אי אז בימים ובתקווה רבה ה-EP הזה הוא סנונית ראשונה להרבה קסמים עתידיים נוספים.