יום אחד אמר לי חבר טוב, "יש לי משהו די הזוי להראות לך. לא יודע אם תאהב, נראה לי שכן". מתוח לטוב ולרע (מה שאפשר למצוא אינטרנט…), התיישבתי מול המסך השחור, כשלפתע נשמעה לחישה אפלה ומכאנית, "Give me… CHOCOLATE!!!". ואז התפרץ עליי כל הכסאח של גיטרות ותופים שכל כך אופייניים לדת' מטאל ברוטאלי. ובאמצע של כל ההופעה נגלו אליי שלוש יפאניות. בחצאיות אדומות. רוקדות פופ. בנות 14 ככה.

אז כן, בייבימטאל הן שלוש יפאניות בנות-עשרה ששרות / רוקדות שילוב של ג'יי פופ עם מטאל. וזה הזוי בדיוק כמו שזה נשמע. כבר הרבה זמן שלא שמעתי משהו מגניב כל כך. אם זה נשמע לכם כמו איזו בדיחה ממש טובה / גרועה, כמו שכבר הספקתי לקרוא בפורומים כאן, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא כאן ולהתקבע בכל הקשוחואפל המוגבל של המטאליסט הממוצע. אבל האזנה קצרה לקטע הראשון, "Babymetal Death", תנפץ לכם את זה בפרצוף. המילים היחידות בו כוללות כמה גראולים והכרזת שמות בנות הלהקה בקולותיהם המתוקים, והוא בעיקר מראה שעל כל העסק הזה, בלי קשר לזמרות, עבדו מפיקים ומוזיקאים מקצוענים. אחרי הקדמה קצרה וסימפונית, מגיעים ריפים מפלצתיים אבל קליטים, תופים בסיסיים אבל נותנים בראש, סולואים מהירים ואנרגטיים. בדיוק כמו שצריך מדת' מטאל כסחני.

השיר השני, Megitsune ("שועלה"), עם הקליפ המדהים שלו, הוא לטעמי הטוב ביותר בכל האלבום, וגם חושף את ההרכב על כל הייחודיות שלו- הריפים האפיים מתמזגים עם ביטים של ג'יי פופ, התופים מזגזגים בין ברוטאליות לקצביות, והזמרות… סומטאל, יואימטאל ומואמטאל (שמות במה, כאילו ד'ה) בנות העשרה מפגינות את כוחן בשירה בקולות צעירים אבל עוצמתיים, וטוות סיפור דרמטי על מעמד האישה ביפאן בעבר ובהווה, וכל זה תוך אזכורים לריקודי גיישות, מנהגים מסורתיים, חיות מאגדות ומנגינה עממית. נשמע עמוס? הו כן… וזה בדיוק כל הכיף.

משם האלבום רק ממשיך לגוון ולהפתיע. לא רק ג'יי פופ ומנגינות מסורתיות תמצאו כאן- הדת' מטאל, עם כל הגראולים והסולואים, משתלב לחליפין עם טראנסים, פסנתרים, היפ-הופ, דאבסטפ, אלקטרוניקה, רגאיי, גיטרות אקוסטיות, מחיאות כפיים. הוא גם יודע מתי להוריד הילוך ולתת מרווח לנשימה , מתי יותר לתת בראש ולסחוט את כל המיץ, עד לסיום הגראנדיוזי שמתפרש לא על שיר אחד, אלא על שניים, שלא ברור באיזה מהם היה עדיף לסיים. כולה 55 דקות, בדיוק האורך המתאים שמשאיר טעם לעוד האזנה. ועוד אחת. ועוד הרבה.

ואיך הטקסטים? האמת, ממש על הכיפאק, למי שטורח לקרוא את התרגומים. כן, הם ביפאנית, למי שעוד לא הבין. חוץ מ-Megitsune הרציני והדרמטי, רובם פשוטים אבל קולעים, ועוסקים בנושאים יומיומיים ולא-מטאליים של צעירים יפאנים, בעיקר בנות: עידוד לעצמאות, חבר'ה בבית הספר, נורמות חברתיות, מסיבות, מחאה נגד בריונות, משחקי תופסת, התחושה של עלייה על במה בפעם הראשונה. והם עושים את זה בעירוב של הומור, רצינות, רגש והרבה היפריות טיפשית של ילדות מתבגרות. חלקם נושאים מסרים קודרים וריאליים, אבל עושים את זה בחיוך אירוני- למשל, המניפולציות שילדות חמודות מפעילות על הוריהן כדי להשיג מה שהן רוצות. שיר אחד הוא משחק מילים ענקי (דרוש קצת ידע ביפאנית כדי להבין) על מהות המספר 4, המקבילה היפאנית ל-13 מבחינת מזל רע. הדוגמא הכי הזויה אולי היא השיר הראשון שאני נחשפתי שאליו, שכולו עוסק בדילמה הנצחית- אוף איך שאני מתה לטיפה שוקולד, אבל מה-זה לא בא לי להשמין…

ואיך הזמרות? יש לציין, שאפו עליהן. הן קטנטנות, חמודות להפליא, מסמנות Devil horn עם אף של שועל באמצע (מוטיב חוזר בשירים שלהן), מבצעות ריקודים לא ממש מסובכים אבל מגניבים לאללה, שרות בקולות לחליפין חמודים ולחליפין דרמטיים מאוד. וכל זה עם הרבה מאוד אנרגיה וכריזמה. והמוזיקה מתוזמנת להפליא- פה יש קטע שברור שצריך לדפוק בו הדבאנג, פה כולם קופצים באוויר, פה יש מושינג המוני, פה סתם שותקים. יש אפילו כמה מעברים בין רועש לרגוע שלא היו מביישים את אופת'. כן, הזכרתי את אחת מענקיות הז'אנר באותה שורה עם שלישייה של בנות שספק אם הרגליים שלהן נוגעות ברצפה כשהן יושבות על אסלה, למביני עניין. ואגב- אף אחת מהן לא ידעה מה זה מטאל לפני הקמת ההרכב.

וכאן נכנסים לשני המלכודים העיקריים של בייבימטאל. למרות שמבחינתי, הם לגמרי מלכודי-נייר. קודם כל, אין שום דבר אורגני בהרכב הזה. מדובר אכן בשלוש בנות מוכשרות מאוד שדופקות וואחד הופעה בכל מה שקשור לשירה, לריקוד ולכריזמה ביצועית. אבל אין להן שום נגיעה במוזיקה, בכתיבה או בכוריאוגרפיה. קיצר, הן זמרות פופ בנות עשרה. בובות על חוטים שמושכים בהם המפיקים שלהן, חברי תאגיד בידור ענקי. זה, כשלעצמו, יחזק את ידם של כל אלה שיטענו שזה לא מטאל אלא סתם פופ ממוסחר ואיכסה. אוקיי, נכון חלקית, אבל אחת הלהקות הכי פחות ממוסחרות בתחום, TOOL אולי שמעתם, כבר מזמן צרחו לי בלי שום מקום לספק שכל המוזיקאים, כבר מההתחלה, הם זונות-קהל שמכרו את נשמתן כדי להפיק אלבום. לא-מעט אפילו כותבים על זה שיר באיזשהו שלב. אז חלאס עם הצביעות הזו- מוזיקה הייתה ותמיד תישאר תעשייה של כסף. וחוץ מזה, זה רק מוכיח שאפילו במקרים כאלה, כשהמושכים בחוטים הם מקצועניים פרפקציוניסטים כמו שרק יפאנים יודעים להיות, זה יוצא מדהים- הלחנים מעניינים ומקוריים, הסאונד נקי וחד, וכל הנגנים הם בוגרי להקות וירטואוזים ומוכרים ביפאן בזכות עצמם, ובהחלט מספקים את הסחורה בכל שיר ושיר.

המלכוד השני, שבכוונה שמרתי אותו לסוף למרות שכנראה הוא הראשון שכולם חשבו עליו, הוא- איך לעזאזל עובד החרא הזה?! לכאורה, בייבימטאל נופלים בין הכיסאות- יש בהם יותר מדי פופ מיינסרטימי בשביל קהילת המטאל העלק-אפלה, ויותר מדי מטאליות אלימה בשביל חובבי הג'יי-פופ המתוק. אז קודם כל, לז'אנר החדש הזה קוראים קאוואי מטאל (kawai = חמוד ביפאנית), נעים להכיר, בואו נהיה חברים. והתשובה פשוטה- זה בדיוק הכוח שלהם. אורפנד לנד, אפאטיקה, אופת', Eluveitie, Apocalyptica, Rage Against the Machine ושאר שעטנזים- כשסיפרתי עליהם לראשונה לאנשים שלא הכירו, התגובה שלהם לא הייתה שונה כל כך- "מה?! אי אפשר לשלב בין מזרחית/עברית/עדינות/פולק שוויצרי/צ'לו/ראפ למטאל! מה זה החרא הזה?!". וואלה…

חוץ מזה, שמבט חטוף בהופעות מראה שקהל די נלהב ודי מגוון מכל העולם לא יסכים עם התגובות האלה- ההופעות של בייבימטאל, גם בפסטיבלים בינלאומיים ומכובדים, מפוצצות. ממש. אבל בקטע מפחיד כאילו. אפילו מר מרטי "מגאדת'" פרדימן דפק להם את המחמאה אולי הכי גדולה שאפשר- "הן נשמעות כמו Meshuggah עם ציפוי של ג'יי פופ מלמעלה". תודה מרטי, אולי יקשיבו קצת יותר לאגדה כמוך מאשר לאף-אחד כמוני. אז מה גורם לו, לי ולעוד המון רב לאהוב כל כך את בייבימטאל, לטלטל את הראש אצלם ולזנק בכל המקומות המוקדשים לזה במקום להירתע מהם? אולי פשוט כי הם, כמו שלדעתי כולם צריכים לעשות, פתחו את הראש למשהו קצת שונה, קצת יותר צבעוני, פחות לא-מסחרי-עלק, מאוד מתוק, מאוד מוזר. ואין בזה שום רע. להיפך- זה מרענן. בעצם, עזבו אתכם פלצנות ושטויות. זה פשוט כיף רצח.

חברי הטוב, שיזכה לחיים ארוכים, הסתכל בי במבט מהוסס-מצפה, "נו?" הוא שאל. דפקתי חיוך דבילי של ילד שקיבל גלידה שלושה טעמים, "אתה צוחק?? זה פאקינג אדיר!! אני מת על מטאל (חה חה זה לא מתיישן אף פעם..), חולה על יפאן, פופ זה כיף. למה לא לשלב את שלושתם ביחד?!"