Barren Hope – Anaffa
מדי כמה שנים מגיעה לה להקה כמו Barren Hope ומוכיחה למטאליסטים ששונאים פאנק ולפאנקיסטים ששונאים מטאל שאפשר אחרת. הם מזכירים במוזיקה שלהם שאין פה בעצם הבדל ובלב כולנו רוצים ללכת מכות כך או כך. הם מנגנים מוזיקה לא מתפשרת, לא לוקחת שבוים וכזאת שבכעס שלה היא מדברת אל האדום שבעיינים של כולנו – חובבי פאנק, מטאל, פיוז'ן ובלט צ'כי. אני זכיתי לראות אותם לראשונה בהרכב הקודם שלהם כשהם הופיעו בהופעות אצל אלי פיקובר וכבר אז צדו את העיניים והאוזניים שלי. Best ו Kids Insane(שתי להקות על בהארדקור פאנק המקומי לכל מי שלא טרח להכיר קודם לכן) נתנו באותו ערב גם כן הופעה משוגעת ו Shredhead שגרירנו גם כן, אבל משהו במה שעשו אנשי Barren Hope כישף אותי, לא פחות.
אני מודה, לא הכרתי שום דבר שנשמע ככה לפני כן. זה היה הארדקור טעון בריפים מהירות ולכלוך של סלאדג' ובלאק מטאל, התזוזתיות, הצעקות, הצרחות ורגעי השבר. זה היה שילוב סגנונות שלא נתקלתי בו קודם בלהקה בארץ. אח"כ יצא לי לשמוע את זה בחו"ל בלהקות יותר גדולות כמו Converge שהם פחות או יותר להקת ה Metalcore המקורית לפני שהברייקים והגרוב השתלטו והרסו את מה שהם יסדו ו His Hero Is Gone שבאו עוד קודם והכניסו את ה Crust והאופל לסיפור. אבל מספיק אוננות ז'אנרים, בשביל זה יש לנו דיונים אינסופיים בפייסבוק. השורה התחתונה היא ש Barren Hope עושים פה את אחד הדברים הכי כועסים ואפלים שנשמעו כאן הרבה זמן.
אחרי שנה-שנתיים של הופעות, שינוי הרכב חזרות אינסופיות והקלטות אצל אותו אלי פיקובר שהוזכר כבר שהוא כבר שם דבר בארץ בפאנק ובמטאל ואחרי שירקו דם, ניקזו מוגלה נפשית והוציאו את כל השדים שלהם בשמונה שירים מחוראים, אפלים וכועסים הם משחררים את האלבום שלהם. ומה בעצם יש שם?
I Declare War on Everything נצעק לחלל האויר תוך 5 שניות מהרגע שמתחיל השיר הראשון וקשה להישאר אדיש אל מול גיל חזן. הבחור צועק כל כך חזק, שנדמה לעתים שכל המועקות של חייו ניתזות מבעד לקול השבור שלו. המנטרה נצעקת שוב ושוב והמלחמה הזאת מרגישה אמיתית לגמרי, והשיר הזה נשמע כמו תחילתו של הסוף שאוטוטו מגיע. המלחמה ממשיכה אל Sinking, מין משל על כך שאנו עמודי התווך של החברה, ועל כך שאנחנו לא מחזיקים יותר מדי טוב. שאר הלהקה מתבלטת פה לא פחות מגיל כאשר הבס של עופרי קרישר מובילה את השיר קדימה, הגיטרות של ניר ספיר מלוות במלודיות חמצמצות ואביב גוזלן המתופף(שגם היה הרוח החיה מאחורי הרכב הגריינד Knifed) מגבה את הכל בנגינה אחוזת אמוק ומרגע לרגע בזעם עצום אנו ממשיכים להרגיש שהספינה טובעת. Footprints In Sand, נפתח בדקלום חמצמץ שמתפתח לעוד הילולת צעקות וגיטרות כאותיות שהולך ומגיע לקתרזיס בסיום עם השורות:
" I dream of lights at the end
of the tunnel that only fades away"
נראה שזעקות השבר של חזן לא יכולות להישמע קורעות יותר ובאמת שאין שום אור בקצה המנהרה, ואז מגיע Submission שנפתח בצורה יותר איטית, אוירתית ומדכאת ונותנת בערך דקה להרגע ולנוח, עד שנכנסת לה השירה וקורעת אותך לגזרים. אני לא יודע מה קורה להם שם בחיפה, מה הם אוכלים או לא אוכלים ומה מבשלים בבתי הזיקוק בלילה, אבל הצעקות החלודות והמוזיקה הכועסת שלהם גורמת לי לדאוג לשלומם בקטע אבהי לא ברור. הקו הזה נמשך גם ב Halls שהוא מפלצת מיד-טמפו שנשברת לה לקטעי הארדקור יותר מהירים והיא הדוגמה הכי חזקה לאותה אוירה אבדונית שמרחפת בגאון מעל האלבום הזה כמו ענן שחור.
אנחנו כבר בשיר השישי, Crowns שנשמע כמו דעיכה הולכת ומדרדרת עד לאותו רגע מיוחל ב1:13 כאשר הבס השמנונית של קרישר מאיצה את הקצב וגוזלן מסתער עם התופים בקטע על גבול הגריינד שמזכיר את ימי Knifed ומוסיף להרכב עוד מהירות וכעס מבורכים. בלי ששמים לב גם השיר הזה נגמר וזולג לו לשיר הבא והלפני אחרון Foundations שמרגיש כבר כמו שיר סיום ומביא עמו הרגשה של סוף, תרתי משמע. זהו השיר האחרון שלנו להיום ואי אפשר שלא להרגיש את זה באויר.
Il Faut Cultiver Notre Jardin מסיים את האלבום ברגיעה שאחרי הסערה עם קטע אינסטרומנטלי של 2:30 דקות, הכתוביות של המסע העגמומי שלנו אם תרצו,שדועך לו לאט לאט בפייד אל סוף האלבום.
בפחות מ 20 דקות, Barren Hope יצרו אלבום הארדקור אפל,קודר וכועס. שלא זקוק לשום הגדרה ומעביר מסר מאוד מאוד ברור – רע פה. בארץ, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ולא נראה שהעתיד צופן רבות. בעיני מדובר באלבום חשוב, בתסכול עטוף במוזיקת אבדון שמעבירה אותך קרב מכות עם עצמך ובאחד האלבומים הכי כועסים, מרגשים ואלימים שנעשו באלטרנטיב הישראלי. אם שמעתם ואהבתם, אתם חייבים לעצמכם לראות אותם בלייב, כי לא מדובר פה בהצגה, אלא במוזיקה שיוצאת מכל הנימים הכואבים בגוף. פסקול מושלם להלקאה עצמית, וכמו האנפה הפצועה על גבי העטיפה ככה גם אתם תרגישו כשתסיימו עם האלבום הזה – שבורים, פרוקים עמוסים בחצים שפילחו אתכם ותוהים על המסע הכועס שכרגע עברתם.