Battle Beast – Bringer of Pain

יש הרבה שרוצים להחזיר את האייטיז, בין אם אלה להקות רטרו-ת'ראש מחורעות או בין אם אלה Steel Panther, מסתובבים בעולם הרבה אנשים שמרגישים שעשר השנים בין 1979 ו-1990 לא הספיקו להם. הלהט, ההתלהבות, התשוקה למשהו גדול מהחיים, גדול מהכל, האסקפיזם הטוטאלי והמוחלט – אלו התחושות שהמטאל נוסד והתבסס עליהן. Too much is never enough, לא בחיים, לא באמנות ולא במוזיקה, וכל המלגלגים יכולים להמשיך לשמוע רדיוהד.

מדובר בעשור שבו היה לגיטימי לחלום. לחלום שאתה עשיר, לחלום שאתה מגניב, לחלום שאתה כוכב רוק. החולם חי באמת, וכל השאר היו אפסים. המציאות הייתה משהו שיש לבוז לו ולנסות לחשוב עליו כמה שפחות. עם הזמן הציפיות הונמכו, הציניות עלתה, החיים הוכתרו כ"בזבל" באופן רשמי. העשן והלייזרים נעשו מקור ללעג, ויותר גרוע – לביקורת פוליטית. היום אני לא מכיר הרבה אנשים שיש להם חלום, אלא אם כן אתם מחשיבים רכב חברה והפרשה פנסיה כחלום.

המציאות החדשה לא מתקבלת בשלוות נפש אצל Anton Kabanen וחבורתו. הגיטריסט רוצה עוד מהאש והזיקוקים, ומקים להקה שתנסה בעזרת הפקה נוצצת וסולנית מסורה, להעלות באוב רוח שנקברה אלף פעמים ע"י אלף קברנים ציניים ונשכחה מכל לב. הסולנית המעולה מוחלפת בסולנית מעולה אחרת, הנקרומנסר הראשי חולה במחלת הפרפקציוניזם ומועף, והגענו ל- Bringer Of Pain.

Straight to the Heartהוא שיר גלאם אמיתי, מאיזורי החיוג של וויטסנייק, דוקן, ווראנט ודומיהם, אבל עם השפעות פאוור בלתי-ניתנות-להסתרה. התפקיד של המוזיקה הזו הוא מאוד פשוט – להלהיב, והמילים הן רק כלי בארגז הכלים של הלהקה להשגת המטרה. כך שכל מי שמתבכיין\מלגלגלג\מאוכזב מהמילים קצת מפספס את הקטע. Noora Louhimo יודעת לדפוק זעקות אה-לה רוב הלפורד כשהיא רוצה, שבBringer Of Pain משתלבות עם מלודיות פופ-טכנו-משחקי מחשב אולדסקול מהאייטיז. היא הולכת על גוון קול קצת פחות מחוספס באלבום הנ"ל והיא נשמעת מעולה. יודעת לדפוק זעקות שחיטה אבל גם לתעל רוח של כוח נשי פגיע אך לא מתנצל אה-לה דורו, שבבירור היוותה השפעה רבה על הלהקה. מדובר בספיד מטאל מדוייק עם אווירת משחקי מחשב קלאסיים, בהחלט משהו שאפשר לשים ברקע כשאתה משחק דיוק נוקם 3D ובדיוק נכנס באיזה שוטר\חזיר מושחת במיוחד.

King for a day הוא שיר הדגל של האלבום ואחד החלשים בו. שוב שמים לב לסאונד המעולה ברמה שלא נפוצה באלבומי פאוור אחרים תוצרת פינלנד, לריף הדינמי, הכינורות משתלבים מעולה, אבל השיר עצמו לא מדליק. המילים פוליטיות ובאנאליות, המסר לא באמת רלוונטי לפינלנד עד כמה שידוע לי, אז על מה הם שרים פה בעצם?

Beyond The Burning Skiesהיא בלדת הכוח מלאת הפאתוס של האלבום. שוב, הפקה מעולה. הסאונד הוא מודרני לחלוטין. נשמע ברור ו"נוכח", לא צורם כמו בהפקות של אמצע שנות האלפיים או עמום כמו שהיינו מצפים מלהקת אייטיז\רטרו אייטיז. כל שיר פה יכול להיות שיר הנושא של רוקי 7 או קראטה קיד 13, אבל הבלדה הזו גם תופיע בסצנה שבה הרע מקבל בעיטת-תנוחת-עגור לפנים. אני לא יכול להדגיש את זה מספיק – למי שיש לו אלרגיה לאייטיז, יש לו בעיה, ומומלץ לו להתרחק מהלהקה. מי שיש לו משיכה לא מוסברת לעשור ולכל מה שהוא מייצג, הלהקה הזו היא מתנה מהאלים.

לאחר מתקפת הפופ-פאוור הנוצצת של Familiar Hell רוב השירים נעים בין "סביר" ל"מעפן למדי". Lost In Wars (שבו מתארח Tomi Joutsen מאמורפיס) הוא מעין שיר ניו-מטאל לא קשור ולא ברור עם התחלה שמזכירה קריידל\דימו בורגיר\משהו בסגנון, ואז המשך שמזכיר את אוונסנס או Within Temptation. לא מת על זה.

Bastard Son Of Odin הוא שיר פאוור פיני טיפוסי של שנות האלפיים, אולי קצת יותר בסיסי במבנה שלו. מי שאוהב עד בלי די להקות כמו axenstar או Twilightning אמור להיות מבסוט. We Will Fight – בלדת פאוור טיפוסית, לא משהו לספר עליו לנכדים. הדבר יוצא הדופן היחיד בשיר הוא הקול של גברת נורה, שיודעת טוב מאוד מה היא עושה אבל לא מצליחה להציל מבינוניות שיר בינוני מטבעו.

אבל רגע, מה קורה פה? Dancing With The Beast לא מושפע מפופ, לא בעל אווירה פופית, מדובר בtrve kvlt פופ אמיתי ומגניב, שממשיך את הקו של Touch In The Night מהאלבום הקודם. הסאונד מזכיר פופ מודרני ורטרו וויב, רוח האייטיז מנשבת פה חזק מאי פעם, הקול שלה והסגנון הכללי משתלבים פה בצורה מושלמת. יש להם ביצים לחבר'ה האלה.

האלבום ממשיך עם בלדה אל-לה בוני טיילור (שיר שהוא פשוט לא שיר טוב) ושיר פאוור סימפוני לא רע (כנראה שבכל אלבום הם צריכים לדפוק שיר שמזכיר את נייטוויש). שמעו, אני אוהב פאוור סימפוני אבל שמעתי כבר מספיק פאוור סימפוני בחיים שלי. הבטחתם אייטיז תביאו אייטיז גאד דאמט, יש מספיק אלבומים של Dragonland בעולם לא ככה?

והנה מגיע The Eclipse בעל הריף הסוחף עם הנטיה להעיר אותך ממה שאתה לא עושה באותו רגע ולהזכיר לך שאתה מאזין ל-battle beast. חבל שהלהקה זרקה את השיר לשולי הבונוס טראק, הייתי מכניס את השיר לאלבום בלי למצמץ, במיוחד כתחליף ליציאות הפאוור הלא קשורות. והאלבום ממשיך עם Rock Trash שמנסה להתקרב לספירה של הגדולים כמו מוטלי קרו או גאנז, אבל פשוט לא מספיק טוב. כנראה שכשהם נדרשים לעשות גלאם נטו, מתגלה שאין להם את זה. הסולנית שוב נותנת את הכל ועושה עבודה מעולה, עם הרבה מסירות לז'אנר שנשמעת בקול שלה, אבל שיר מעפן זה שיר מעפן. ניכר שהם מנסים מידי פעם לא לקחת את עצמם ברצינות ולבוא בגישה של "רוח שטות" וזה מרגיז אותי. אם אתה עושה אייטיז תעשה אותם עד הסוף ולא עם קריצה. אם סמנת'ה פוקס הייתה קורצת מישהו היה תולה פוסטר שלה בחדר?

האלבום הזה מדגיש בעיניי את חשיבות ההתמקדות. אם אתה רוצה ליצור אלבום שהוא יותר מאוסף שירים, שמכניס אותך לעולם אחר ומציאות אחרת עד שלאחר חמישים דקות אתה חוזר ממצמץ ומבולבל לעולם האמיתי, אל תנסה לדחוף את כל מה שאתה אוהב רק כי אתה אוהב אותו. אבל גם עם החסרונות של האלבום, מדובר באוסף שירים מוצלח למדי עם כמה נאמברים שישרדו שנים רבות באוזניות שלי.