Battlerage – True Metal Victory
- אני מבחינתי בוחן את הנוסחה של Battlerage בעיקר דרך משקפי ה-Power Metal שלי, שלא משופשפות כמו פעם מאז שהוכהו לחלוטין על ידי להקות כמו Dragonforce, אבל עדיין מסוגלות לראות מה טוב ומה לא.אז אחרי פתיח קצר שבעיקר גורם לנו להבין שהגיטריסט בלהקה, Daniel Roman, בהחלט יודע את מלאכתו. הוא לא מזייף, הוא נותן בראש והוא בהחלט מרביץ עבודה. כל הלהקה, מבחינה מוסיקלית פשוט יודעת מה היא עושה. אין פה אף שיר מהיר אחד לישועה, לא ממש מהיר בכל אופן. תשכחו ממהירות סטייל Painkiller או אפילו Speed At Night – אנחנו מדברים פה על שירי מיד-טמפו שהם לא גולשים ל-Doom Metal אפי, אבל נשארים בקצב מסודר ואיטי יחסית, בעיקר כדי להדגיש את הכבדות.
- אז נכון שבהתחלה זה קצת מזכיר Grave Digger, אבל חסרה פה העוצמה של השירה הגרמנית שכל כך סיחררה אותי בלהקות האירופאיות בז'אנר. משהו שם לא עובד. הוא לא נמצא במקום אגריסיבי כאמור, כמו Sacred Steel או Manila Road – אבל ממש לוקה בשירה מלודית, נאמר לדוגמת Hammerfall או Helloween. הוא מביא משהו שהוא מעט פרווה עבורי כמאזין שגם חובב של הז'אנר אבל לא מעריץ שרוף. השיר Return Of The Axeman בעיקר מזכיר לי שזו לא אשמת הז'אנר המסורתי אלא אשמת להקות שמתקשות להרים את המלאכה לכדי עבודה מכובדת. זהו אולי השיר החלש ביותר באלבום הקצר הזה, כתוב בתפזורת ומולחן כלאחר יד. גם הפזמון עצמו פשוט צועק לחן של להקת Power Metal מליגה ג', למרות ששאר האלבום ממש לא נופל למקומות כאלו. מבט קטן בדיסקוגרפיה של הלהקה מסביר היטב מדוע הפער המוסיקלי שלי בלט כל כך. השיר עצמו הוא השיר הותיק ביותר של הלהקה, עוד מתקופת הדמואים שלה, שכנראה נשאר תמיד בסימן שאלה ולבסוף עובד מחדש על מנת להתאים לאלבום. וובכן, העיבוד גרם לשיר להשמע קצת תקוע, והחומר גלם עצמו הצדיק את הישארותו מחוץ לשני האלבומים הראשונים של הלהקה. ברוח The Axman של להקת Omen אי אפשר באמת לשנוא את השיר הזה, אבל בהחלט מדובר בחוליה החלשה באלבום.
- חוץ מהמבטא הממש מציק של Torres, השירים Raw Metal ו-Blood On Iron עובדים מצוין עד שמגיעים לפזמון, ששם זה כבר נשמע מצחיק. מי שהשירה לא רלוונטית בשביל לדפוק את הראש הולך ליהנות מהאלבום הזה הנאה צרופה – אם זה הז'אנר שמתאים לו, מטאל כוחני שלא מפחד ליפול לכל הקלישאות, אבל בקפיצת בונזאי כבדה, עם גרזן שמתנופף לו מעל. אבל מי שהקיטש מפריע לו בעין – הולך לפהק די מהר. Battlerage לא מתיימרים להיות להקה מקורית. שני אלבומיהם הקודמים הם אלבומי Traditional Epic Heavy Metal אשר נדבקים בכל כוחם להשפעות המוסיקליות הלהקה, דהינו שוב – Grave Digger, Omen, Manila Road (לכולן הלהקה עשתה קאבר בעברה, ותרגישו חופשיים להוסיף שוב את ManOwaR באלבום ההופעה החיה שלהם) – ודווקא באלבומה החדש יש קצת חריגה מהמוסכמות מעט. יש דגש יותר ברור על שירים קליטים, מטאליים אשר נוטפים עוצמה נושנה, מאשר אווירה של פעם וטקסטים אודות גרזנים, שדות קרב וכיוצא בכך. כמו ההתפתחות של ManOwaR עם Hail To England אשר לקח את הלהקה למחוזות נפלאים, או Grave Digger ב- Heart Of Darkness – הלהקה קצת מנסה להכניס את השפעותיה האישיות אל תוך הפלטפורמה המוסיקלית.
- שני השירים האלה הם שירי מטאל איטיים ומזדחלים להם, אשר הולמים היטב את המוסיקה המלודרמטית של ההרכב. השיר האחרון באלבום לא עשה עלי רושם יוצא דופן, וחבל – הוא גם שייך לצד הפחות קיטשי ויותר קסום של הלהקה, וגם בחציו השני של האלבום, Terres מפסיק לעצבן (אולי כי הוא מוותר על הניסיון לצרוח צרחה מלודית, שבשלב מסוים זה כמעט ומייאש) ונע בין שירה אגרסיבית מלודית לבין זימרה פשוטה אך נטולת יומרה, גם היא נעה על המלודיה המרכזית.
- מצד שני, הז'אנר הזה הוא למעריצים שרופים בלבד, לא מדובר ב-Power Metal אשר מתחנף למאזין כמו Angra או Sonata Arctica ולא מדובר ב-Speed Metal מסורתי כמו
להבדיל מכל העולם בערך, אני לא הכרתי את Battlerage עד לאלבומם החדש, True Metal Victory. זה נדמה כאילו כל מבין עניין יודע בדיוק על מה אני מדבר, ורק אני נשארתי קצת מאחורה. "אה, Battlerage ? כן, זה כמו Running Wild פוגשים את Paragon עם גישה של ManOwaR לחיים." איך יצא וקרה והחמצתי להקה שהיא, ככל הנראה, אולי ממניפות דגל המטאל הטהור של שנות ה-2000, במיוחד אם עבדכם הנאמן מחפש את הז'אנר הזה בנרות? ואז הבנתי שהם מצ'ילה, והכול נהיה יותר ברור. סצינת המטאל הצ'יליאינית היא כידוע… בלתי ידועה למעשה. כמה להקות אפשר לספור על האצבע שהגיעו מצ'ילה, באמת ובתמים? כאילו יש שם איזה 1500 להקות ככה בכיף, אבל רובן מסיימות את הקריירה שלהן אם לא בצ'ילה אז בתחומים של דרום אמריקה לכל היותר. הסצינה הדרום-אמריקאית היא ענקית, אבל צריך להיות חייל נאמן של Heavy Metal על מנת לחשוף את העושר שהיא מציאה, ו-Battlerage באים דווקא לקראת המאזינים משאר חלקי העולם. המילים באנגלית (רובן בכל אופן), הניואנסים משחקים דווקא על להקות המטאל המערביות המוכרות כמו Judas Priest ו-Dio – ובגדול, יש משהו מאד גלובאלי באלבום True Metal Victory למרות הכול.
etal Church. חובבי ה-Power הכבד והאפי יודעים מה הם מחפשים פה, ואם השירה לא משגעת אותם – הם יכולים למצוא את זה, במיוחד בחציו השני של האלבום. אני אישית צריך להמשיך ולחפש.
