Behemoth – The Satanist

למען הכנות אני אומר כבר כעת: Behemoth היא הלהקה האהובה עלי, מהרגע שהתחלתי להכנס לעומקו של עולם המטאל ולגלות את היופי שלו הלהקה הזו דיברה אלי, השילוב בין התיפוף הדורסני של Inferno, הריפים המלחמתיים והקול העוצמתי של Nergal קנו אותי מיידית, הם כבשו די מהר את הכתר בהיררכיית הלהקות האהובות עלי.

אבל תמיד יש דאגה בציפייה לאלבום חדש ובמיוחד כשזה האמן האהוב עליך, Behemoth היא לא להקה שמרגישה נוח תחת הגבלות, תמיד מותחת את הגבולות של עצמה, כל אלבום נשמע מעט שונה מזה שקדם לו, מתחילתה כלהקת בלאק מטאל באלבומים כמו Grom ו From The Pagan Vastlands, דרך שילוב הדת` מטאל ב Satanica ו Pandemonic Incantations, דרך Thelema 6 שהיה שיא היצירה של ההרכב עד אז, ועד ל Demigod ו Evangelion המצוינים.

זו אחת הסיבות שאני אוהב אותם כל כך, כל אלבום מביא משהו חדש לשולחן, ועדיין כמעט ואין את החשש שקיים בלב כל אוהד של להקה ששינוי יוביל לאלבום לא טוב.

הסטטיסטיקה מראה שעל כל הרכב כמו Behemoth או Watain שמתפתח ועושה עדיין אקסטרים מיוזיק איכותי יש עשרה הרכבים כמו מורביד אנג`ל, אופת` או סאטיריקון שמפנים ממש גב לעברם וכתוצאה מכך לרוב המוחלט של המעריצים שלהם.

לאחר ש Nergal ניצח את המלחמה החשובה בחייו נגד הסרטן, היה די ודאי ש Behemoth חוזרת ליצור מוזיקה, רף הציפיות שלי עלה לשיא ו Nergal מצידו גם הדליק אצלי את מנורות החשש כשזרק לפני צאת האלבום מילים כמו "מקורי" "ייחודי" וכיו"ב בראיונות, חששתי ממקרה מורביד אנג`ל חלק ב, מצד שני אני מאמין ב Behemoth ומאמין ב Nergal שהוא נאמן לעצמו ולכן השתקתי את החששות די מהר.

Blow Your Trumpets Gabriel היה הסינגל הראשון והקליפ הראשון ששוחררו מהאלבום, מהריף הראשון הרגשתי שזה כבד כמו ממותה, התיפוף של Inferno רק נשמע יותר ויותר מושלם וכש Nergal החל לירוק החוצה בזעם את הטקסט לחץ הדם שלי ירד לרמה של בני אנוש, נרגעתי, Behemoth חזרו בייבי, אין ספק שזה מה שרציתי לשמוע מהם.

חודשיים לאחר מכן (אבל מי סופר) הגיע ה 4 לפברואר (אבל מי זוכר) והייתי בניו יורק ביום קפוא ומושלג, המהדורה המיוחדת שהזמנתי של האלבום חיכתה לי בבית בישראל, בכל זאת אמרתי לעצמי שאקפוץ לחנות התקליטים הקרובה רק כדי לראות איך האלבום נראה.., חצי שעה נסיעה וחצי דקה בחנות ופחות 15 דולר בארנק והרבה פחות מתח בנשמה, פאק, מישהו באמת חשב שבשביל 15 דולר אני אחכה כמה שבועות עד שאחזור לארץ? באמת?

…אז אחרי חודשיים בהם שמעתי רק את גבריאל תוקע בחצוצרות שלו ללא הפסק היה לי סוף סוף את האלבום החדש ביד, עברתי מייד ל Furor Divinus השיר השני, שיר הרבה יותר מהיר ורצחני, Nergal נשמע כועס מתמיד, השיר חותך במהירויות, שינויי מקצבים, והלהקה נשמעת נפלא, זועמת וטרייה, כמו בהמות. הבנתי מיד שזה לא המשך ל Evangelion שהיה גם הוא אלבום מצוין אלא משהו אחר, שאיפה לשלמות אומנותית בתוך ה Death/Black Metal, קו שהתחיל ב Satanica ו Thelema 6 וכאן נסק לגבהים חדשים, אלבום שנכתב, הוקלט ובושל בשיא המיקוד ותשומת לב על מנת להגיע לשלמות.

ואז התחלתי להבין תוך כדי האזנה שוב ושוב לאלבום למה התכוון Nergal באותן מילים שציין, הנסיבות והרקע לצאת האלבום היו קשות וכמעט לא אנושיות, הבנאדם נאבק על חייו מול מחלה סופנית והצליח להכריע אותה, היצירה שלו לקחה כיוונים מיוחדים מתמיד, אבל זה הכי Behemoth בעולם, זה Behemoth בשיאם, זה הרושם שלי.

עובר לשיר הבא Messe Noir ומרגיש את הדינמיקה החזקה והמרשימה של האלבום, שיר חצי איטי חצי "מיד טמפו" אבל כמה עוצמה וכוחניות יש כאן, השירה מכה כמו מגפה שחורה באמצע הלילה, האווירה מתאימה בכל רגע נתון ואין כאן ולו קטע אחד מיותר או מרוח או מודבק, הכל מתאים, הכל פיקס והכל יושב בול ברגע הנכון. השיר הזה ו Ora Pro Nobis Lucifer שבא אחריו משקפים נאמנה את היופי בייחודיות של האלבום, בזמן ש Messe Noir הוא שיר יחסית מסובך ולא הכי קל לעיכול, כזה שלוקח כמה שמיעות עד שמפנימים את הגאוניות שבו, Ora Pro Nobis Lucifer הוא מהשירים שתופסים אותך בשנייה על הפעם הראשונה ולא נמאס גם בפעם המאה, זוכרים את Christians To The Lions ואיזה כאפה הוא הביא על השמיעה הראשונה? אז כזה. אין פלא שזה השיר השני שנבחר כסינגל מהאלבום, בשיר הזה מבינים כמה Inferno הוא מתופף גדול, לא רק מתופף מהיר, לא רק מתופף עצבני ומלא כח אלא מתופף מוזיקלי מאד, דינמי ומלא רעיונות מצויינים ומלאי השראה שנותנים לשיר להשמע מעניין לכל אורכו, יש כאן עבודת מחשבת של תפקידי התופים, יצירתיות גבוהה מאד שלו ככח יוצר בלהקה, מאד מרשים.

ואמרו אמן.. שיר 5 הוא Amen זה שיר שמשלב בין התקופה הישנה של Behemoth לחדשה (מבחינת הלחן) ואחד השירים היותר ברוטלים באלבום, אחד השירים הקצרים באלבום אבל אני מתמוגג מהברוטליות הזו בכל רגע, היא עשויה ברמה כל כך גבוהה של טוב טעם שאני לוקח את השיר לעוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב, לוקח אותי לשיר הבא, שיר הנושא של האלבום: The Satanist. זהו שיר מאוד Epic, מלא אווירה לכל אורכו, טיפה רך יותר (עד כמה שניתן להשתמש במילה הזו בקונוטציה של Behemoth) ואחד השירים הכי טובים של הלהקה, זה שיר שיחד עם השיר שסוגר את האלבום מהווים צמד שלוקח את Behemoth למקום הכי טוב שהאקסטרים מטאלי כל היה לבקש, גדול מהחיים, מיוחד כל כך, לא מתכחש לעבר הישן אבל נשמע חדש, אפל מאד ומפוצץ באמת פנימית, זה נשמע אותנטי.

גם הבחירה בסאונד משמעותית כאן מאד, יש באלבום הזה חזרה לכמה אלמנטים מוכרים שאיפיינו את הלהקה בעבר וקצת נעלמו באלבומים האחרונים, אלמנטים שהיו ב Thelema 6 ואפילו ב Grom אבל הם נמצאים כאן בסאונד של The Satanist ובתוך השירים בדיוק במקומות שזה מתאים.

הפרפקציוניזם של Behemoth מתבטא בשירים האלו בצורה פנומנלית, לזה התכוון Nergal כשדיבר על "מקורי" ו"אישי" לפני צאת האלבום, הכל כאן מושקע עד הפרטים הכי קטנים, עד קרנות היער שמנגנות ברקע בדיוק מופלא ומפחיד, כזה שמרעיד את הלב ונעלם בדיוק ברגע הנכון, Behemoth הגיעו כאן לסוג של שלמות שנדיר מאד למצוא באלבומי מטאל, יש כאן אמירה, גם המוזיקה היא אמירה, אמירה של אינדבידואל, אמירה לא מתלהמת אלא עמוקה ואלגנטית שנמצאת בתוך כל פרט ופרט באלבום.

Ben Sahar ממשיך את הסערה, שיר סוחף ואידיאלי להדבנגינג, אני בטוח שהוא יככב בהופעות שלהם, הטקסט שמתאר את נפילתו מהשמיים של המלאך המורד הלל בן שחר שצלל לתהומות השאול כשגאותו בגדה בו, הכל נשמע פיקס, הכל נשמע Behemoth ואפילו שמי הפרטי שזור בשיר…

כבר מתקרבים אט אט לסוף האלבום, האלבום שחיכיתי לו 6 שנים, והנה הגיע In The Absence Of Light שהוא אחד השירים האהובים עלי באלבום, שיר שמתחיל במהירות מטורפת, Nergal נכנס בדיוק ברגע הנכון ורועם את מילות הזעם כמו שהוא יודע לעשות כל כך טוב, זה שיר שמשלב מצד אחד קטעים מהמהירים ביותר שהלהקה הקליטה באלבום, ומצד שני המעבר לקטע חצי אקוסטי שקורץ אפילו להרכבים כמו Shining רק עושה לשיר טוב ומשאיר את הדינמיקה באוויר, Nergal מקריא שם קטע Spoken Word בפולנית וכל אווירת השיר משתנה לעמוקה וחודרת, כשהקטע נגמר השיר חוזר למהירויות הרצחניות שלו ומסתיים בקתרזיס של פיצוץ, אני מרגיש ש Behemoth מכניעים כאן את המאזין שיר אחר שיר, בכל שיר אתה מרגיש ש"זה השיר הכי טוב באלבום" עד שמגיע השיר הבא, והם עושים את זה בכל כך הרבה אלגנטיות ויופי, בלי לרדת נמוך אלא שומרים על רמה אומנותית גבוהה לאורך כל הדרך.

הנה הגענו לשיר האחרון, לא רק ש Behemoth ענו על כל הציפיות שלי מהאלבום הזה, הם עברו אותן בהרבה, ואז מגיע השיר האחרון, הקצפת שבעוגה קוראים לזה? הקרם של הקרם? או שאולי זה יהיה "השיר שאנחנו הכי לא אוהבים אז תקענו אותו בסוף?" התשובות הן: כן, כן, ולא מוחלט.

O Father, O Satan, O Sun סוגר את האלבום ואני חושב (שימו לב…) על "קשמיר" של לד זפלין בעולם הרוק או על Tyrants של Immortal בעולם המטאל, מה הכוונה? שיר שגורם לך לדמיין סצינת שיא של סרט, כשהמצלמה זזה אחורה מהפריים ומראה את עוצמתו של החלק שלא נגלה לעין קודם, את הצבע הענק, הים האין סופי וכיו"ב, ואת הגעש העולה בו, השיר מרגיש כמו מלחמה, כמו אגרוף ממוקד ישר למטרה, הם משתמשים לכל אורך הדרך במטאפורות, השטן המתואר בשיר הזה ובכל האלבום מייצג מרד אנושי במוסכמה חברתית רקובה, מייצג מאבק נגד המקובל בעולם, מייצג סוג של אלטרנטיבה למשהו שמאד הרקיב עם השנים, אם זה דת, ערכים, חברה בכלל, קחו את זה למקום שלכם כי המטאפורות כאן לא פשוטות ומאד ממוקדות, הידיעה שאין גבולות לדמיון, ליצירה, לחופש האומנותי, להגשמת החלומות והייעדים בחיים, הידיעה שצריך לנתץ את הכבלים, לשבור את מה שחלוד, וזה מגיע מבנאדם שכנגד כל הסיכויים גבר על סרטן סופני, הוא יודע על מה הוא מדבר.

כמו ששיערתם אני מניח The Satanist היה לא רק שווה את ההמתנה של 6 השנים מאז Evangelion אלא גורם לי להרגיש נצחון, הן נצחון אומנותי של להקה שרק העמיקה את היצירה שלה וכבשה עוד שיא חדש והן נצחון אישי של בנאדם שזכה להמשיך לחיות ולעסוק בדבר שמהווה את קיומו, האמנות שלו והיצירה שלו, הפחד שלי כמעריץ מאלבום מאכזב נעלם, הפחד מלאבד את הלהקה האהובה עלי ואת מנהיגה נעלם, זה סוג של אלבום קאמבק או בעצם אולי לא, זה לא באמת משנה, זה אלבום מושלם שמהווה פרק חדש ומרגש בלהקה הזו, וזה מרגש וממלא אותי שמחה כמאזין, והרגש הזה הוא הסיבה שאני שומע מוזיקה מלכתחילה, וכאדם שספג המון אכזבות מוזיקליות מהמון להקות אהובות שאיבדו כיוון, אני מרגיש כאן סוג של קתרזיס שקשה לתאר, כזה ששמור לאלבומים ספורים בלבד, אלבומים שייחרטו לכל החיים ככאלו שניצחו, החזיקו מעמד מול הזמן, ועומדים בגאווה כקלאסיקה שלא תלוייה בזמן, כך ידברו על האלבום הזה, מילה שלי, מושלם.