Below – Across The Dark River

אני לא אוהד ענק של Doom, יש קלאסיקות כמו Candlemass מהצד האירופאי, או St. Vitus או Trouble האמריקאים שעל חומרים מוקדמים שלהן גדלתי, אבל בעשור האחרון לא זכורות לי יותר מידי להקות שהתחברתי למה שהן עושות. הנטייה שלי לצד היותר מלודי ואפי של המוזיקה בטח לא עזר לי בלהתקרב לכל מיני הרכבים קיצוניים ופחות ידידותיים למשתמש, בלאק סאבאת' זו נקודת פתיחה מצויינת ללהקות שאני אוהב – אבל הרבה מהדום בשנים האחרונות הלך לכיוון של סלדג', ליכלוך בלאקי ואפלה מסוג אחר.

פעם בכמה שנים אני נתקבל ברליס Doom מלודי טוב שאני מתחבר אליו, יש את Isole המצוינים, את While Heaven Wept, את Memory Garden, אלה הכיוונים שלי – דום מלודי, מופק טוב, עם סולן מלודי דרמטי רב עוצמה, ושימח אותי מאד להיתקל משום מקום פחות או יותר ב Below, עוד הרכב שבדי שלוקח את Candlemass של סוף השמונים ותחילת התשעים ועושה את זה מצוין.

ההרכב הצעיר מוציא ממש עכשיו את אלבום הבכורה Across The Dark River, והוא מצהיר בגלוי כי ההשפעות הן Candlemass וגם King Diamond, עוד סימן מבשר טובות מבחינתי, תוסיפו לזה סולן דום מלודי שמזכיר שילוב של Messiah Marcolin ו Mats Leven – הסולנים השני והנוכחי של Candlemass ויש לכם סוס Doom מנצח.

על הסאונד אחראי Andy Laroque, המוכר בעיקר כגיטריסט של King Diamond ומפיק עסוק למדי בשנים האחרונות – והוא מספק בדיוק מה שצריך, סאונד בשרני, גדול מהחיים, תופים רועמים וקולות של מקהלות אפלות וגותיות המלוות את הסולן המצויין.

Trapped Under Ground פותח את זה כמו שצריך, מקצב Doom ביניים עם ריפים פריכים ואפים, לא צריך הרבה כדי לקלוט שהח'ברה יודעים מה הם עושים – זה פשוט יושב טוב מההתחלה, כל מעריץ Candlemass נקי אוזניים יוכל כבר לחייך לעצמו.

Bid You Farewell מעביר קצת תחושה של Solitude Aeturnus, אחיהם מעבר לים של Candlemass שאף חלקו סולן למשך תקופה לא קצרה, שוב יופי של שיר, פזמון אפל אבל קליט משולב במקהלות מתוזמרות.

Ghost Of A Shepard מחזיר אותי להשפעות של King Diamond שהם ציינו, מקצב הבי מטאל מהיר יותר, ריפים הרמונים מלודיים וכמה לידים טובים, אני חושב שפה מעבר לכול זה החזיר אותי לתקופת תחילת שנות התשעים והמטאל שאהבתי להאזין לו אז, משהו בין Conspiracy של King Diamond ל Ancient Dreams והאלבומים הקלאסים של Candlemass, שום כיוון מודרני, שום הפגנה מדהימה של טכניקה, פשוט הבי מטאל מלודי כתוב טוב.

הדבר היחיד שאולי אפשר לבקר קצת את הח'ברה, הוא חד-גוניות מסויימת. נכון – זה לא בדיוק הז'אנר לגיוון, אבל יש קצת תחושה שהריפים המוצלחים חוזרים על עצמם, שהשירה הולכת לאותם מקומות – והטקסטים חופרים על אותו כיוון מדכא. זה עלול להטריד אחרי השיר החמישי.

בקיצור, אני אהבתי, אין ספק שזה עשוי טוב מאד, מוקלט טוב, כתוב טוב – ולמרות הדמיון הגדול מידי בין חלק מהשירים, בסה"כ אין מספיק אלבומים בסגנון שנעשים כל כך טוב ולכן אני מוכן להעביר להם את המינוס היחיד הזה. הם יאלצו בהמשך לחפש איזה צבע נוסף כדי שלא יתחילו לעייף – אבל בינתיים בהחלט מדובר באלבום בכורה מפתיע מאד לטובה ונעים מאד לאוזן. במיוחד לסובלים מדכאון קליני.