Belphegor – Totenritual

בלפגור היא להקה שפעילה כבר 25 שנה. הקריירה שלה בשנים הראשונות נעה בין דת' מטאל גולמי שמזכיר את קאניבל קורפס ובלאק מטאל, עד שאי שם ב-2006 הסגנון הפך ל-Blackened death metal יחסית קוהרנטי. Totenritual הוא האלבום המלא ה-11 במספר של הלהקה, ואני מודה שלקח לי זמן ללמוד לאכול אותו. וכן, זה נדיר שלוקח לי זמן ללמוד לאכול משהו.

אני חושב שבמהלך הקריירה הלהקה עברה איזשהו גרף עלייה מבחינת טיב החומרים, שהתייצב במקום גבוה ונהדר מבחינתי אי שם מ-2008 עד 2011. במקביל למצב שהיה אצל המקבילה הפולנית בהמות', גם אצל בלפגור, באותו אזור זמן בערך, הסולן, המנהיג והכותב העיקרי Helmuth חלה. הלהקה לא נתנה יותר מדי פרטים, אך Helmuth היה מאושפז בבית חולים מספר חודשים והלהקה נאלצה לבטל סיבובי הופעות. אני כבר ראיתי לנגד עיניי את אחד הסולנים האהובים עליי דועך ועוזב את עולם המוזיקה ואולי את העולם בכלל, אך לשמחתי בשלב כלשהו הוא שוחרר מבית החולים, וחזר לעשות מוזיקה. הלהקה הוציאה ב-2014 את האלבום Conjuring the dead שלצערי היה פחות מלודי מקודמיו, ובעיה אחת גדולה בלטה בו והיא השינוי בקול של Helmuth שהתקשה לפתע לשיר בטונים גבוהים וקיבל גיבוי מהבאסיסט.

אז כאמור, האלבום מעט איכזב, וכאשר בלפגור הוציאו את סינגל הבכורה מהאלבום החדש כבר הכנתי את עצמי לעוד אכזבה. כי כזה אני. פסימי. Baphomet, השיר הפותח את האלבום שוחרר וכבר מחצי הדקה הראשונה היה ברור שבלפגור חוזרים לעצמם. בלפגור אוהבים לפתוח אלבומים בלי בנייה כלשהי ובלי השתהות, אלא די בבום. הרבה הרמוניקות, הרבה גראולים שאמנם עדיין נמוכים ובגיבוי הסקרימים מהבאסיסט, אבל הפזמון רווי הבלאסט-ביטס כבר נשמע כמו ימיה היפים של בלפגור. אפשר להגיד שהפזמון הזה נשמע כמו כמה וכמה פזמונים של בלפגור שכבר שמענו בעבר, ובעניין הזה בלפגור היא לא להקה שטובה בלחדש יותר מדי, אבל היי, לפחות את מה שכבר שמעתי ממנה אני אוהב.

השיר השני נפתח במה שנשמע כמו ציטוט מסרט כלשהו שכנראה אני לא מכיר, ובמילים:
"you are tainted! The devil is in your flesh!".
בכללי, נעצור לרגע להתעכב ולהגיד שבמשך 12 שנה אני שומע את הלהקה הזאת, וטרם הבנתי אם הם לוקחים ברצינות את הליריקות שלהם או לא. למה? כי מצד אחד, כמו כל להקת בלאק יש הרבה דיבורים על השטן בווריאציה כזו או אחרת, אבל לפעמים זה נראה יותר מדי, או שהם מחברים לו התעסקות עם סאדו מאזו, ואז משחררים קליפ עם עיזים מעופפות על שטיח, ובאמת שאני רוצה להאמין שטקסטואלית הם חותרים לשעשע, ואם זה נכון, אז הם מצליחים. ובאשר לשיר עצמו, עוד שיר שלא מחדש יותר מדי, נשמע פשוט כמו עוד שיר של בלפגור. לא בולט מדי, לא מלהיב בטירוף, אלא פשוט שיר Blackened death אגרסיבי מאוד, מהסוג שלא מנסה בכלל להתחבב על המאזין.

Swinefever – Regent of Pigs גם נפתח בציטוט כלשהו, ואני באמת רוצה לראות את הסרט המדובר אבל עצלן מדי בשביל לחקור מהו אותו סרט, אז עמכם הסליחה, אמשיך לשיר עצמו. השיר התורן נשמע קצת יותר מחושב, קצת יותר מלודי, וקצת יותר שטיקי, כשעיקר השינויים לאורכו מבוצעים בעמדת התופים, וכאן המקום לציין שלכל אחד יש את הסטייה שלו, והסטייה של המתופף של בלפגור היא להרביץ לאמא של הסנייר מיליארד פעם בשיר. ולא, אין לי תלונות על זה. להיפך. אי שם במהלך השיר אפילו צץ לו סולו קצת קלוקל שמזכיר לנו שעם כל האהבה, הלהקה הזאת לא באמת חזקה יותר מדי בסולואים, אבל מקבלת איזשהו ניקוד על המאמץ.

מיד אחר כך מגיע הסינגל השני שיצא מהאלבום, Apophis – Black Dragon, שבהחלט הצליח לעודד אותי. מבלי להתעכב, השיר מתחיל עם מלודיה זריזה, תופים מהירים ועוד ריף בלפגורי טיפוסי. השיר קצת נשמע כאילו נלקח מ-2005-2006 שכזה, וזה סימן טוב. סימן שגם תפיסתית, האדון Helmuth חזר לימים יפים יותר שהיו ללהקה. מה שכן, לאור העובדה שמדובר בשיר הארוך באלבום, זוהי קצת בחירה תמוהה לסינגל. פה ושם חודרים לתוכו דקלומים עם כמה שכבות של קולות, מה שתמיד נותן תחושה מגניבה ואפלולית לשירים, ועוד קצת בלאסט ביטס, והנה לנו שיר בלפגור טיפוסי נוסף, ששוב, לא מחדש אלא רק מחזיר עטרה ליושנה.

אפשר להגיד ששאר השירים באלבום די ממשיכים את אותו קו, ומביניהם אציין רק את Embracing a star שזוכה להתחלה מאוד מגניבה על סניירים בסגנון מארש, מספר שכבות של קולות, ושיר שבהחלט מזכיר שוב כמה בלפגור היא המקבילה האוסטרית של בהמות' הגדולים. הקסם של השיר הזה, כמו בכמה שירים אחרים, הוא היכולת של בלפגור לנוע בין מקצבים מהירים רוויים בדאבל באסים, לנפילות איטיות ורגועות, רק כדי ליצור שוב קליימקס עם ריפים אלימים ביותר. זה מקסים בעיניי. זה הופך את השיר למסע ברכבת הרים וגורם לכל קטע בנפרד להפוך למעניין ומועיל לשיר.

אז נכון, זה לקח כמה שמיעות של האלבום כדי להבין את הפואנטה שלו. בהתחלה הוא נשמע מבחינת סאונד כמו בלפגור של הימים היותר יפים, אבל משהו בשירים עוד לא תפס אותי. אחר כך אמרתי לעצמי שבדיוק כמו הרבה להקות אחרות שאני אוהב ומאכזבות אותי בשנים האחרונות, גם הוא אלבום של חומרי מגירה שלא נכנסו לאלבומים קודמים. ואולי זה המצב ואני לא יודע. אבל היום אני מבין אותו. היום אני מבין שזה אלבום שכל מטרתו היא להיות פשוט עוד אלבום טוב של בלפגור, מאלה שהזמן יעיד שהם כן חלק אינטגרלי בדיסקוגרפיה של הלהקה. אני מדמיין כמה הייתי כבר מחובר לאלבום הזה אם היה יוצא לפני עשור, ומבין שהנה, הלהקה בהחלט חזרה למסלול הנכון אחרי שעשתה אלבום מאכזב בין אלבומים מצויינים. מי שמחפש לשמוע חידושים והפתעות בתחום הולך כנראה להתאכזב. מי שמחפש פשוט למלא את הפלייליסט שלו בעוד שירים דומים של הלהקה הזאת ימצא פה בהחלט עוד 9 כאלה.