Between The Buried and Me – The Parallax II: Future Sequence

BTBAM היא אחת הלהקות האהובות עלי והיותר מעניינות כיום במטאל. הם קנו את עולמי עם Alaska, המשיכו עם יצירת המופת Colors שבעיני ובעיני רבים היה האלבום הטוב ביותר שלהם. אח"כ The Great Misdirect היותר פרוגרסיבי שהיה גם הוא אלבום מעולה, ואי אפשר לפסוח מעל ההוצאה האחרונה,ה EP המצוין והמתוסבך משנה שעברה The Parllax שהיווה את יריית הפתיחה שלהם בלייבל Metal Blade. בכללי, ההתפתחות המוזיקלית של החבר'ה הללו התחילה ממקומות הארדקוריסטיים ומתמטיים כמו Converge, Dillinger Escape Plan עם השפעות חזקות של מטאל ורוק קלאסי והלכה יותר לעבר מחוזות פרוגרסיביים מטאליים מעניינים לא פחות. בהתאם למוזיקה שלהם שהלכה והוקצנה לאותם מחוזות כך גם הוקצנה ההתפלגות בין השונאים למעריצים, המעריצים בטוחים שהם אחת הלהקות היותר טובות שיש והשונאים טוענים עליה במקרה הטוב שהם להקה מתוסבכת מדי ובמקרה הרע חקיינים עלובים של Dream Theater.

זהו בעצם האלבום המלא הראשון תחת Metal Blade שלקחו אותם תחת חסותם, מה שהשפיע בעיקר על היח"צון המוצלח והמאסיבי וכמובן התקצוב הגבוה, כאשר הקליפ המושקע ל Astral Body הוא הוכחה לכך. המוזיקה עצמה נשמעת מצוין כמו תמיד – בזכותו של Jamie King ששוב בא לעזרת הלהקה להפיק את הפרק הבא בסאגה שלהם. ועל איזה סאגה מדובר? הלהקה החליטה ב EP הקודם שיצא קצת אחרי המעבר ל Metal Blade וניתן לקרוא מה חשבתי עליו כאן על קונספט ה Parallax שמדבר בגדול על ישויות בחלל, חוויות חוץ גופיות ועוד דברים מיסטים נהדרים שאפשר לכתוב עליהם, מוזיקה מתוחכמת להחריד שישבה עליהם קונספטואלית כמו כפפה. אז עכשיו בעצם אחרי ההקדמה שב EP מגיע האלבום המלא ותחילתו של סיפור המסע.

אנחנו פותחים ב Goodbye to Everything המרגש, פתיח נוגה שבו Tommy Rogers הסולן מפליא בשירה מרגשת ושאר הלהקה מגבה אותו בהרמוניות יפהפיות, ליווי של גיטרה אקוסטית פורטת וקלידים דרמטיים. קשה שלא להישאב פנימה אך מהר מאוד השיר נגמר ואנו עוברים אל Astral Body, שהוא גם הסינגל השני מהאלבום. שיר קצר מהסטנדרט המופרע שהלהקה הציבה לעצמה (שירי 9 דקות במינימום) אבל קולע בול וזורק אותנו אל תוך האלבום במהרה. המלודיות היפהפיות של הצמד Paul Waggoner את Dustie Waring מפתיעות כל פעם מחדש, כי למרות שהם לא מחדשים הרבה בנגינה שלהם בין אלבום לאלבום, היצירתיות בכתיבה והריפים המצוינים עדיין מצליחים לגעת ולרגש, לא מרפים ונשארים בתת מודע גם אחרי שסיימת לשמוע.

Lay Your Gods הוא האפוס הפרוגרסיבי הרציני הראשון באלבום. ב10:02 דקות של שיר קורה פה בערך הכל – מפתיחה שממשיכה ישירות את השיר הקודם באותם מהליכים אלימים מוזיקלית, אל עבר פזמון מרגש עם שירה מלודית יפהפיה של Rogers ועוד לידים של גיטרה וסולואים שאי אפשר לתאר כפחות ממושלמים אל עבר שיר שמסתבך ומתמתח אל מקומות אלימים, הזוים (קטע Surf Rock שנכנס באמצע השיר),שמלווים והשיר חוזר אל עבר הפתיחה האלימה והפזמון המלודי שסוגרים את השיר . Autumn הוא קטע מעבר מיותר למדי, שמציע דקה וקצת של רעשים חלליים שפשוט נותנים מרווח נשימה בין השיר הגדול הקודם לבא, אבל גם לא תורמים כלום לאלבום.

Extremophile Elite מזכיר לי במלודיות שלו בית כנסת, עוד שיר פרוגרסיבי מתוסבך וגדול מהחיים שמוסיף לסלט של BTBAM גם פיוז'ן ומטעמים נוספים – אומנם נחמדים אבל לא מחדשים עבור מי שמכיר את הלהקה. מעבר לזה הוא מכיל אלמנטים מוזיקליים מתוך ה Parallax הראשון כולל השורה האלומתית – Walking into a certain state of suffocation. לאחר מכן ישנן שתי רצועות מעבר די מוצלחות; Parallax שתורם בדמות מונולוג בקול חרוך שמפקס אותך על הסיפור ולאחר מכן בפרולוג Black Box, שיר קצר מרגש שמתפתח בהדרגה למפלצת ומהווה בעצם פרולוג לשיר Telos – השיר הראשון ששוחרר מהאלבום. Telos הוא שיר BTBAM יותר פשוט במקצת, כסאחיסטי, מלא בהשפעות Meshuggah ו Djent בולטות.

רצועה מספר תשע Bloom היא בעיני הדובדבן שבקצפת. שיר קצר יחסית שמתחיל באורגן מחופף, עובר למחוזות מר באנגליים-תיאטרליים שמתפתחים בין רגע להפצצת מטאל טכני שמחזיר את BTBAM חזרה לטריטוריה שלהם. אבל בהמשך חוזר ה Surf ממקודם ויוצר שילוב מוטרף של אותו מקצב קברטי ביחד עם המטאל העמוס של הלהקה לכדי יצירת חגיגה של ממש.

הבעיה הגדולה ביותר של האלבום מתחילה להכות בך לקראת האמצע ובמקרה שלי אפילו לקראת הסוף. אין לי ספק שהלהקה עבדה קשה על האלבום הזה – קונספטואלית ומוזיקלית, אבל כמו האלילים שלהם Dream Theater גם BTBAM לוקים באחד המחלות הקשות בז'אנר הפרוגרסיבי. כשמדובר באלבום של שישה שירים מפלצתיים ניחא, ואפילו EP של שלושה שירים. אבל באיזה שהוא מקום הלהקה מאבדת את זה קצת באלבום הזה. מה שהיה יפה בהרכב מאז ומעולם הוא העובדה שגם תחת המעמסה המוזיקלית, המוזיקה עדיין הרגישה אמיתית ומלאת נשמה, כאשר גם אפוסים מתוסבכים עמוסי השפעות מפה ועד הודעה חדשה נשמעו מרעננים, ולמרות שהם דרשו המון מהמאזין ולצד הטכניות הרבה הם הצליחו לשמור על האיזון ועל המוזיקה מרגשת. פה זה כבר איננו, אם הצלחנו לשרוד בכיף את שמונת השירים הראשונים Melting City כבר ממש מעייף ואני אישית לא הייתי מסוגל לשמוע את Silent Flight Parliament בשמיעות הראשונות כי פשוט לא היה לי כוח. אבל עזבו את זה – אם ללהקה היו את הכלים והעושר מוזיקלי להתמודד עם השירים הללו זה עוד היה פחות נורא, אבל יש באלבום המון רגעים בהם אתה מרגיש שלמרות שמדובר בחבורה של נגנים מחוננים הלהקה מתחילה לשחוק את הכתיבה של עצמה. נהיה ממש מעיק לשרוד שיר של 15 דקות, שיר ש BTBAM של Colors היו מעבירים אותו בצורה הרבה יותר חיננית ולא גורמים לך לספור דקות עד לסופו.

עם כל האהבה שלי ללהקה ועם המון זמן שלקח לי לכתוב את הסקירה הזו אני מודיע בצער ש BTBAM הלכו טיפה רחוק מדי. הם לא יכולים לעשות אלבום רע או גרוע לדעתי, הם כבר הבינו מה הם רוצים מעצמם ומהמוזיקה שלהם. הם פשוט ניסו ללכת בגדול הפעם והצליחו פחות מבעבר. אולי הפתרון עבור הלהקה היה ב EP נוסף שימשיך את סאגת The Parllax, או באלבום קצר יותר. אבל ההרגשה העיקרית פה היא שהם קפצו מעל הפופיק. למרות הביקורתיות הנוטפת שלי, צריך גם לפרגן כי גם אם מדובר באלבום שקצת גדול על הלהקה, מדובר באלבום נהדר למעריצים ולפלח חובבי מטאל טכני ופרוגרסיבי. שבקלות נכנס לרשימת אלבומי השנה שלי. The Parllax חלק 2 הוא המשך מכובד לכל הנוגעים בדבר ואלבום מצוין, אבל אולי הלהקה הייתה צריכה לעשות אותו טיפה אחרת.