1. 1
  2. 2

אני לא יודע מה איתכם, אני חיכיתי לאלבום הזה הרבה זמן.
בצפר עשו מעשה חכם, חכם מאוד אפילו כשהחליטו על מימון התקליט החדש שלהם דרך indiegogo.

למה, אתם שואלים? כי ככה הקהל היותר חזק של בצפר הרגיש חלק משמעותי מהפקת האלבום, קיבלנו עידכונים שוטפים (בעיקר בהתחלה) מהתקדמות הפרוייקט, הוזמנו להופעה שבה נוגן האלבום במלואו עוד לפני שבכלל הוקלט ומוקסס, ובכלל עבורי ועבור שאר חובבי בצפר זו הייתה יופי של דרך להיות קצת יותר מחוברים לתהליך היצירה של האלבום.

התוצאה מרשימה מאוד מבחינת ההפקה, ויזו'אלים מגניבים לגמרי והפקה מקצועית כמו שרק הח'ברה מבצפר יודעים להפיק, הסאונד בומבסטי ומרשים, המאסטרינג מושלם והכל יושב במקום.
עוד משהו מעניין ששווה לספר על בצפר היא העובדה שבצפר איכשהו תמיד ישבו קצת מחוץ לסצנה הכללית, הם לא ממש עושים דברים לפי מה שמקובל בז'אנר, יש להם את הדרך שלהם, את החיבורים המוזיקלים שלהם שלא תמיד מחוברים למטאל ובכלל בצפר עושים מה שנכון להם וזה יפה מאוד בעיני, מעט מאוד להקות מקומיות היום יכולות להרשות לעצמם להתנהל ככה.

אז בואו נחפור באלבום, בסדר?

בא לכם לשמוע אותי מתעצבן שוב על קטעי אינטרו באלבומים? לא, הא? חבל, אני הולך שוב לחפור. אני באמת שלא מבין קטעי אינטרו שעומדים בפני עצמם, הן קלישאות מיותרות בדיוק כמו מחוות ההדרן בהופעה. הם מוסיפים עוד שיר למספור השירים בדיסק, מה שיוצר אשליה של עוד שיר מלא והאינטרו אינו כזה וחוץ מזה הוא פשוט מיותר כקטע נפרד, מילא אם היה מחובר ישירות לשיר הראשון.

האלבום נפתח בטייטל הארוך The Devil Went Down To The Holy Land, כשם האלבום, השיר הזה הוא גם הקליפ הראשון שנשלח לחלל האינטרנטי. השיר הוא פתיח מוצלח מאוד לחלק הראשון של האלבום, קטע גרובי ובלוזי שמתאר כמה השטן מבסוט מהבלאגן המקומי שלנו פה בלב המזרח התיכון, ריפים ארוכים ומלודים של מתן מקשטים את היצירה הזו מכל כיוון אפשרי.

השיר הרביעי, Cash באלבום זורק אותי שני אלבומים אחורה אל Downlow, תופים מהירים בפתיחת השיר שמתגברים עוד ועוד, שירה על קצב בצפרי קלאסי, ברייקים מגניבים ושירה עמוקה יותר, השיר רוקד הרבה על קצב וקטעים בלי שירה ועם המון גיטרות מעברי ריפים וגיטרות מיללות. יופי, יופי ושוב יופי של קטע. כש Yuppie Six Feet Underground, מתחיל אני פתאום תופס את עצמי מניע את הראש שלי בתנודות איטיות למעלה ולמטה כשהסנטר מוביל את הכיוון, אני מנסה להבין מה פשר המחווה ואוטומטית רואה בעיני רוחי את אביטל עושה את המחווה הכל כך אופיינית הזו. וזה בול הקצב ששיר הזה מכתיב. השיר הוא שיר מחאה קטן, יריקה בפרצוף של כל מי שבוחר בחיים רגילים ומשעממים. השיר מהלל את האינדיבידואליזם, ומתנגד לתשלום חשבונות בזמן.

אני בטוח שכותבי השיר לא כיוונו אלי, אבל הטקסט שלו גרם לי להרגיש די טוב עם עצמי ועם הדרך שאני שמשלב בין שני הטיפוסים שבתוכי. ולא, אני לא נוטה לסכיזופרניה. השיר גם מחביא בתוכו את המשפט המעולה שכנראה ירוץ על חולצות הלהקה: (ואם הלהקה לא חשבה על זה, אז אדפיס בעצמי!)
“Living fast is easy- Ask me how!”

השיר השביעי, (שהוא גם הקליפ השני שהלהקה שחררה מהאלבום הזה) הוא פרק ב' של האלבום הזה, מפה והלאה דברים נשמעים אחרת. אביטל נשמע שטני ונמוך יותר, הסאונד הופך לכבד יותר כל הזמן. השיר הזה יושב על סאונד אפל מלא בתיאורים מורבידים של מערכת יחסים מעוותת, כלבים מוכי כלבת ופטיש אויר שמכה על מסמר חלוד. מתישהו ב 2:20 הקצב יורד לאט לאט עד והגיטרה הענקית של מתן כהן מתחילה לילל בסולואים קצרים ואיטיים.

Milk, הקטע השמיני באלבום הוא הקטע הכי טוב בו, לדעתי. קודם כל, אני בשום פנים ואופן לא מצליח להבין את הטקסט שלו, אבל מה שמדהים בנגינה הזו שהיא פשוט משכרת. ריפ קצר ומגניב מוביל את השיר מתחילתו, תופים מהירים סטייל Meshuggah משחקים במעברים ומרעידים את הבטן מבפנים, והקצב שלו,לא יודע להסביר, משהו קסום. ב2:50 אתם הולכים לפתוח מעגל פוגו באוטו או ברכבת או סתם בתוך הראש, נשבע לכם, קצב מהיר ופרימיטיבי של תופים חזקים והקול של אביטל יורד עוד יותר נמוך והופך לאפל, אפל ממש.
ומה שהכי מגניב בשיר הזה, הוא פשוט יצר לי תמונה מנטלית של הקליפ בראש, אז אם בצפר רוצים רעיונות לקליפ, אני מקווה שהם יודעים איך להשיג אותי.

Suicide Hotline, הוא יצירה שמחולקת לשניים, שיר שהיה אמור להיות זה שנושא את שם האלבום והוסט הצידה. השיר הוא יופי של יצירה. החלק הראשון מתעסק בפחד ובלבטים של אדם לפני התאבדות, יש בשיר הרבה רחמים עצמיים והרבה "תחזיקו אותי". מוזיקלית הוא איטי יותר והסאונד של אביטל מתחיל גבוה ומפלצתי במיוחד ולאט לאט חוזר לסאונד הרגיל שלו. החלק השני מתחיל בשיא המהירות, ולחובבי בצפר שלמדו את כל השירים שלהם בעל פה,חלק הפתיחה ירגיש מאוד מוכר והשיר עצמו רץ מהר מאוד עד ל 2:15, שם הסאונד הופך להיות איטי ומלודי מאוד, גיטרות מתמשכות ושירה נמוכה נמוכה,יופי, יופי ושוב יופי.

לגבי הטקסט, עזבו, זה יהיה כמו לגלות את הסוף של הסרט, שבו ותטבעו בזה לבד. קופצים ומדלגים ל I hate, שיר שבו בצפר משלבים ידיים עם גיא כרמל מיוסלס איידי, שיר בסיסי וקצר שהוא גרסאת מטאל\דום\ ל"שונא" של אביב גפן. הסאונד של השיר מצויין, הטקסט קצת שטוח יחסית ליכולות של הח'ברה האלה, אבל זה בסדר, לכל להקה מותר לתת שיר כעס כזה, בלי הרבה הסברים מיותרים.

לסיכום, הדבר היחיד שחסר לי פה הוא קצת חספוס, הכל מופק כל כך טוב, נקי ומקצועי שזה יוצר קצת קצת תחושה פלסטיקית בסאונד הכללי, אבל זה די זניח בהסתכלות הכללית כי באלבום הזה בצפר מצליחים מצד אחד לשמור על סאונד שמאוד מזוהה איתם ומצד שני הם מצליחים להתחדש ולגוון. הגוון הבלוזי נהיה דומיננטי יותר, המלודיות טובות יותר ועדיין יש לנו גם שירים שנותנים בראש בגרוב פסיכי. עוד משהו ראוי ציון באלבום הזה הוא המנעד הקולי של אביטל שמצליח לגוון על הסקרימינג\גראולים בצורה די מרשימה ולזוז על מגוון טונים, גבהים ועוצמות. הוא עושה את זה גם בעצמו וגם בעזרת חברים.

הייתי רוצה לנתח ולספר לכם כמעט על כל שיר ושיר באלבום הזה, באמת שהתרשמתי כמעט מכולם, ודי עצרתי את עצמי וסיפרתי רק על השירים שממש הייתי חייב, אבל אני מבטיח לכם שתאהבו את האלבום הזה, אני מאוד אהבתי.