Beyond The Black – Songs of Life and Death

הסיפור של Beyond The Black מתחיל ממש לפני שנה, במרץ 2014. במרתף חשוך בשלזוויג-הולשטיין שבגרמניה יושבים המנהלים של פסטיבל Waken יחד עם המפיק ת'ורסטן ברוצמן. בשיחות אל תוך הלילה, מודיע ברוצמן למפיקים שיש משהו שהם חייבים לשמוע. כמה חודשים קצרים לאחר מכן, Beyond The Black חוגגים את ההופעה הראשונה שלהם בפסטיבל המטאל הגדול בעולם.

בפברואר השנה הוציאה הלהקה הגרמנית הצעירה את אלבום הביכורים שלה – A Story of Love and Death. הלהקה מתהדרת במוזיקאים צעירים ומבטיחים בתחילת דרכם, המבטיחה ביותר ללא ספק, היא הסולנית – ג'ניפר האבן. ג'ניפר התחילה את לימודי המוזיקה שלה כבר בגיל 6 בלימודי פסנתר, והצטרפה ללהקה הראשונה שלה בגיל 9. היום היא רק בת 19 ומובילה להקה למה שנוכל רק לתאר כגדולות.

השירים ב A Story of Love and Death, כפי שמתארת אותם הלהקה, מתמודדים עם האבנים שהחיים מטילים בדרכך והדרכים היחידות להתמודד איתם – אהבה ומוזיקה. ההשפעות העיקריות של הלהקה הם אוונסנס ופנתרה, נשמע קצת מצחיק אבל האזנה קצרה לאלבום עוזרת להבין את האמירה המוזרה הזאת. השירה הנשית והעדינה מצד אחד ותוקפת מצד שני והגיטרות הלא מתפשרות. בניגוד לאוונסנס – כאן הזמרת היא לא הכול והגיטרות לא מתגמדות לעומת הקול. שני הגיטריסטים המוכשרים לא מעדיפים להתחבא מאחורי שלושה אקורדים בריפים פשוטים, אלא הולכים למקומות קצת יותר מסובכים.

השירים הראשונים באמת מרגישים קצת כמו גרסה מתוחכמת של כל אותן הלהקות מושפעות אוונסנס שגם מנסות לעשות איחוד לבבות בין המטאל לפופ קליל ומציגים תוצר שעובד, ולא יותר מזה.

השיר השלישי, Unbroken, הוא שיא הפופ של האלבום והוא מתקתק ומקסים ומכבד אותנו גם בסולו חמוד וכמעט מרגש ובפזמון שעולה בטון – כמו כל שיר פופ שאי פעם נכתב. וזה השלב שבו תרצו לוותר על האלבום, הלהקה, ועל השירה הנשית במטאל. אז לא, תתאפקו.

When Angels Fall הוא הרגע שבו הם באמת נכנסים לעניין, ושילוב של מילים כמעט אפלות, על רקע ניגון קליט, עם שירה נשית שמפסיקה להיות מתקתקה מלווה בנגיעות של גראולים, ועל כל אלה כמעט מעפילים אבל בדיוק במידה שתי גיטרות ותופים שלא מוותרים לרגע. זה השלב שבו אתה מבין – אולי השירה נחמדה מדי, והתופים לא מהירים מספיק, אבל האנשים האלה באו לעשות מטאל – לא כבד, וקצת מתחנף, אבל בעיקר איכותי.

מכאן הכול הולך ומשתפר, עוד ועוד אלמנטים של מלודיות פשוטות ונוגעות לצד סולואים שמנסים להפציץ במגבלות הז'אנר. בNumb הם כבר ממש מתקרבים למה שהם באמת רוצים להיות – להקת סימפוניק מטאל, נייטוויש הבאה אם תרצו. את כל האלבום מלוות מילים גותיות כמעט, דיבורים על מלאכים, חושך ואש, ושאר כיוונים שגורמים לך לחשוב על הימים המוקדמים של הרבה להקות לא רעות בכלל. אולי הבעיה הגדולה ביותר של האלבום הזה, היא כמה שהוא קליט. חצי האזנה לשיר, ותזמזמו אותו יומיים. בהתחלה זה נחמד, אבל גם למטאליסטים הקשוחים ביותר מגיע השלב שבו הם מתביישים לזמזם ברחוב גראולים וקולות של מקהלה.
האלבום מסתיים בשתי בלדות עדינות. האחת, Fall Into The Flames, משאירה אותנו במוטיב האפל והגותי של האבנים שזורקים עלינו ואיך נצליח להתמודד. השיר האחרון, Love Me Forever, שם כדי להשאיר לנו טעם מריר- מתוק בפה, ומנסה להגיד, בנימה שקטה עדינה וקיטשית למדי, שלא משנה מה תעשה החיים ימשיכו במסלולם והדרך היחידה להמשיך היא פשוט להנות מהם כמו שהם ולאהוב באמת.

האלבום מנסה לגעת בכל כך הרבה סגנונות ובכל כך הרבה דרכים, וספק אם באמת הצליח לגעת בכולם. יש כאן חבורה של אנשים צעירים ומוכשרים, עם הרבה רצון להצליח, אבל למרות המקצועיות הרבה והכישרון יש באלבום משהו שעדיין מרגיש קצת בוסר. עם קצת מזל, בעוד שנתיים-שלוש, אני בטוחה שנראה תוצאות הרבה יותר מרשימות של קבוצת אנשים שיודעים לאן הם רוצים להגיע. משם, הדרך כבר סלולה עבורם.