Biohazard – Reborn In Defiance

לעתים אני מוצא את עצמי מחייך בנוסטלגיה כשאני נזכר בימים ההם, בגיל 16, כשישבנו חבריי ואני ה"רוקיסטים" מסביב למערכת החבוטה וחשבנו שאנחנו העילית שבעילית כי התגלה לנו קודש הקודשים והצלחנו להשיג את האלבום החדש של Metallica או של Iron Maiden. אנו המובחרים שמול כל העולם הטיפש שנהנה מהקיטשיות הדביקה של מדונה בוחרים באמת היחידה, בתנ"ך האמיתי – ברוק הכבד על מסריו החתרניים שמכריח אותך לחשוב והגיטרות המנסרות בקרביים הופכות אותך לאנטיכריסט או אנרכיסט (מחקו את המיותר). שם, עם שיער שהתיימר להיות ארוך ומסביב לנרגילה שחוזקה באקמול מפורר (כי בסה"כ ולמרות הכל היינו ילדים טובים עם שאיפות להיות "רעים"), הפכנו לגברים. לרוקיסטים. שם גיבשנו זהות מוסיקלית ובכלל. ושם גם התוודעתי בסוף שנות ה-80' למה שהצליח לסקרן אותי ולהרעיד את עולמי. הפאנק-רוק והרוק התעשייתי, ומה שזכיתי להכיר כהארדקור.

צלילים חדשים ומגרים נכנסו לעולמי כשהאזנתי ל"מופע רוק" ברשת ג' – התוכנית היחידה שהעניקה למטאליסטים הבודדים דאז את מה שייחלו וציפו לו יותר מכל אי-שם בימי חמישי בין 22:00 ל-12:00 – דוגמאות למה שחדש בעולם המטאל. להקות כמו Ministry, White Zombie ו- Biohazard הכניסו ללקסיקון המוזיקלי שלי ולבטן עמוק בפנים יחד עם הסאונד של הריפים המוכרים של המטאל עם הגיטרות המנסרות והסולואים המייבבים גם את המקצבים המהירים והבאס המטורף של ההארד-קור, של הפאנק מטאל והרוק התעשייתי. זה היה נפלא, כועס, מטריד. כמו שאנחנו היינו. באיכות עריכה והקלטה שלא הכרנו קודם. בצלילים שהביאו את הזעם וההנאה גם-יחד בהתפרצות מהמעיים אל הבטן ומשם אל הרגליים, הידיים והגרון. צעקנו. שרנו. השתוללנו. הרגשנו שכבשנו את העולם, או לכל הפחות את החדר החשוך עם ריח הטבק והזיעה.

וכאן אני מגיע לאלבום Reborn In Defiance ששחררה לעולם להקת Biohazzard השנה. באלבום הזה היא מבטיחה (ומקיימת) לקחת אותנו לאודיסיאה של כעס, אותו כעס ישן שמלווה אותה מאז שנות השמונים ודבר לא הצליח לשכך אותו, בניגוד אלינו. ההבטחה הזועמת מתחילה בפרדוקס המוצג על העטיפה – צילום של עובר שמחד מסמל את התמים ומלא התקווה, אולם מאידך קשה להחליט מתמונת האולטרסאונד המגורענת אם הוא שלם או לא. בריא או לא. יפה או מעוות. האלבום עצמו, עם זאת, ומכאן הפתיחה הנוסטלגית שלי, כאילו ומחזיר אותנו לימיה הראשונים של הלהקה ולמטאל של שנות ה-80' המאוחרות ותחילת שנות ה-90'. רוק בסיסי, לא מהוקצע, רוק שנשמע כמו תחנת כוח במדבר. בחלק גדול מהשירים מצאתי עצמי עורך השוואות עם להקות אחרות משנות נעוריי ומגיע למסקנה שאני מאזין להכלאה בין Slayer ל- Sepultura. בין Reign In Blood ל- Arise (בהתאמה). אולי עם טיפונת Anthrax.

הזמר קורע את הגרון וצועק לנו שהעולם חרא, ואני מאמין לו. גם כי אני יודע שזה כך ממילא וגם כי הוא כל כך משכנע. הגיטרות מנסרות לי באוזן ובלב ופוצעות אותי בדיוק במידה שאני אוהב. הכל רועש. הכל מנסה לזעזע ולהתחבב בו בזמן. ולמען האמת אני אוהב יותר משאני מזועזע. למה? כי האלבום טוב. אבל הקונספט כבר חבוט. הנקמה שמבשרים לנו עליה Biohazard בשיר Vengeance Is Mine כבר פושרת, למרות שמופע הבאס ממכר. אני הרגשתי שמוטיב ההיפ-הופ חסר לי קצת באלבום. השילוב בין המטאל לפאנק להיפ-הופ היה תמיד לב העניין אצל Biohazard. כמי שלא אוהב היפ-הופ בפני עצמו (משעמם, מונוטוני, חסר השראה) ההכנסה שלו לתוך תבנית המטאל והפאנק הייתה מהממת עבורי. כאילו זה היה מקומו מאז ומעולם ובטעות הוא נולד בלידת עכוז בעולם אחר שלא מתאים לו. אמנם ההיפ-הופ נמצא באלבום, במיוחד בשירים כמו Killing Me ו- Vows Of Redemption, אבל הוא שולי, הוא כמעט מתנצל על קיומו וחבל.

וזוהי נקודת הסיכום: גם פאנק-רוקרים זועמים מתבגרים. ואז הם מנסים לחדש את נעוריהם כקדם ולחזור למה שפעם היה זורם בדם ובכל נוזלי הגוף. אבל מה לעשות שפעם זה היה חלק מהד.נ.א והיום זה נשמע כמו מעיל עור שקצת קטן עליך. האלבום עושה את העבודה אבל מתעייף מהר. קצת כמוני. למטאליסטים בני 40 שזוכרים את בגין נואם בכיכר האלבום הזה יעשה כיף ויחזיר קצת את מרד הנעורים. אני לא בטוח שהוא יספק את הסחורה למטאליסטים צעירים שזקוקים לרדבול עם הוודקה שלהם.