Black Sabbath – 13

כמה חיכינו, כמה פיללנו, וכמה פחדנו מהרגע הזה.

Black Sabbath היא כנראה להקת המטאל החשובה ביותר בכל הזמנים, וכנראה גם הראשונה שבאמת אפשר לקרוא לה להקת מטאל בין כל דור הוותיקים המוכר והידוע. הבלגן המשפטי שיצר את האלבום המעולה של Heaven And Hell לפני כמה שנים – ובעצם היה אלבום קאמבק של הלהקה עם Dio נסגר עם מותו של Dio ז"ל, וההודעה על איחוד ההרכב המקורי נראה הייתה שהניעה תהליך היסטורי של חזרה לתמונה של ההרכב האגדי הזה.

אז הם לקחו את Rick Rubin, שהדעה עליה נעה בין משיח מוזיקה נעלה לבין היפי מוזנח ואובר-הייפד, רבו עם המתופף המקורי Bill Ward והביאו שם מתבקש וצעיר בשם Brad Wilk מ Rage Against The Machine, ואחרי הרבה רעש, הכנה ושיווק – מוציאים סוף סוף אלבום חדש.

נתחיל מהמסקנה הסופית – זה בדיוק מה שציפיתם שזה יהיה. כלומר אלבום קלאסי של Black Sabbath, ללא נטיות מלודיות כמו שהיו להם באמצע וסוף שנות השמונים עם אלבומים כמו Tyr, ללא הכבדות שהייתה באלבומים המעולים עם Dio – אלא רק בלאק סאבאת' קלאסי, מושפע מבלוז, פסיכדליה וכל מה שעשה את האלבומים שלהם בשנות השבעים המקודמות למה שהם.
טוב או רע? זאת כבר שאלה מסובכת יותר.

Beginning Of The End שפתוח את האלבום הוא בדיוק מה שהבטיחו לנו על העטיפה – כלומר האלבום ש Sabbath היו מוציאים אם עכשיו השנה הייתה 1970 והם בדיוק הוציאו את אלבום הבכורה האגדי. הפתיחה קצת חולפת קרוב מידי לשיר Black Sabbath – אבל מהרגע שנכנסת עליית הקצב, עם ריף בלאק סאבאת' קלאסי – יש איזו חמימות בבטן שאומרת שהגענו הביתה.

מה מעבר לזה? הסאונד טוב, מודרני אבל לא מלוטש מידי, הבס של Geezer גבוה במיקס, במקום שהוא צריך להיות, והתיפוף של Brad Wilk עושה את העבודה – גם אם לא מדהים.
הקול של Ozzy אולי לא נשמע צעיר כמו היה נשמע אם באמת האלבום הזה היה יוצא ב 1970, אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו – הוא אחד הזמרים היחידים שהקול שלהם, למרות הסמים, האלכוהול, התאונות, התאונות מלוות הסמים והסמים המלווים באלכוהול – לא השתנה יותר מידי במהלך השנים, וגם פה הוא עושה עבודה נהדרת.

השיר ממשיך ל 8 דקות Sabbath הכי אופייניות שיש, הכי קלאסיות והכי נעימות למי שגדל עליהם. אבל אני לא יודע איך לומר את זה, זה…משעמם. זה כאילו יש את כל המרכיבים לעוגה, ותהליך ההכנה נעשה בול – אבל משהו פה פשוט לא מתחבר למאכל טעים. הוא מדויק, הטמפרטורה והמרקם נכונים – אבל התבשיל פשוט לא נעים לחיך. מבאס? כן. מעניין מה צופה בחובו שאר האלבום. God Is Dead, שמגיע אחרי. מקיים את ההבטחות. נשימת רווחה ענקית, ההתרגשות חוזרת – Black Sabbath Are Back.

כמובן כש Ozzy שר "עכשיו גופי הוא המקדש שלי" זה גורם קצת לגיחוך, לצד כל מיני מסרים שנשמעים קצת נוצריים בתוך העניין, בואו נהיה ישרים עם עצמנו – אם הגוף של אוזי זה מקדש הרי שמדובר במקדש הכי מחולל בתולדות האנושות. אבל אם נתעלם מזה מדובר פה בשיר Sabbath מרובה אווירה, קודר, שירה מלאת שכבות של Ozzy, פה אפשר לשמוע את המוח שהיה שם מאחרי השירים הקלאסים של ההרכב הזה. סוג של אינטליגנציה אפלה שנותנת יותר מרק ריפים מוצלחים – את המאגיה השחורה הזו שמאות הרכבים חקיינים אחרים פשוט לא הצליחו להעתיק. הריף ב 4:30 מזכיר לנו ש Iommi הוא גאון, ו Ozzy מזכיר לנו את השנינות שלו עם השורה האדירה

Give Me The Wine, You Keep The Bread.

Loner נפתח עם ריף Black Sabbath שמזכיר לנו עשרות ריפים קלאסים אחרים שלהם, ועובר למקצב ביניים עם ניחוחות שנות שבעים, בדיוק מה שהייתם מצפים ורוצים משיר קלאסי של הלהקה, כולל שירת All Right Now וינטג'ית של Ozzy, בקיצור – בול מה שרצינו מהם. באמצע המקצב משתנה וסולו מעובד אפקטים של Iommi מביא קצת צבע. אבל אני שוב אהיה ישר – גם פה משהו.

Live Forever שבא אחרי הוא כבר מפלצת ריפים אימתנית שמחזירה לכמה מהשירים המוצלחים יותר ששחררה הלהקה עם Dio, ולמרות שהשירה של Ozzy אכן מעבירה אותנו למקומות נשכחים – אני לא יכול לומר שלא הייתה לי צביטה בלב כשדמיינתי את השירה הכוחנית של Dio במקום, איך שהוא – בשיר, ובכוח של הרפים האלה – זה היה נשמע טוב ונכון יותר דווקא עם Ronnie ז"ל. אחלה שיר, אחד היותר טובים, מעניניים וקצביים באלבום – אבל הצביטה הייתה שם.

Damaged Soul הוא אחד הרגעים הכי אותנטים שיש ללהקה באלבום הזה, שיר שכל הסאונד, הריפים והאיכות שלו שאובים מהבלוז שהיה ההשפעה הגדולה על הלהקה ועשה ממנה מה שהייתה בשנות השבעים. שיר מסיבי, איטי ואווירתי בתחילתו – שנוגע בדיוק במקום שמעריצי הלהקה הוותיקים רוצים שיגיעו בהם (ללא שום כוונה נסתרת). הוא נגמר בעליית קצב מלווה בהרמוניקה בסגנון Fairies Wear Boots ועושה טוב על הנשמה.

אפשר להמשיך ולפרט אבל הרעיון הכללי הובן – זה בדיוק מה שנכתב על העטיפה. אלבום קלאסי של Sabbath, שנשמע כאילו נלקח ישירות מ 1970, רק עם סאונד מודרני מלוטש. ככזה – אי אפשר שלא לומר שמדובר בהצלחה, המעריצים ביקשו – וקיבלו, בדיוק מה שציפו לקבל.

אבל מה הת'כלס? זה האלבום הכי טוב של Sabbath מאז עזיבתו של Ozzy? ממש לא, Heaven and Hell הוא אלבום טוב בהרבה. זה האלבום הכי טוב שלהם כבר 20 שנה? גם לא, לדעתי השירים שנכללו ב Dehumanizer ב 1992 היו ברובם טובים יותר ממרבית השירים באלבום הזה. אם להיות לגמרי ישר – מבחינת שירים הלהקה לא ממש נותנת כאן איזו קלאסיקה כזו שאתם יכולים לומר שיש לנו עוד Warpigs, עוד Paranoid או אפילו עוד Children Of The Grave. אלבום נצחי, נכס צאן ברזל לז'אנר – אין לכם פה.

אבל מה כל זה משנה? בסופו של דבר קיבלנו פה משהו שרצינו לשמוע כבר כמעט 40 שנה, Ozzy חזר ל Sabbath, אז אפשר לסכם את זה ב My Argument Is Invalid גדול ולקרוא לכם לצאת ולקנות עותק. תחליטו בעצמכם אם זו הייתה הוצאה מיותרת או לא.