Blind Guardian – Beyond The Red Mirror

לאחרונה גיליתי שלא כתבתי בכלל על Blind Guardian. אני נמצא במגזין הזה כבר 13 שנה, ועד היום לא כתבתי עליהם אף לא מילה טובה אחת. מדי פעם השוויתי להקות ל-Blind Guardian, בעיקר במילים כמו "טוב, Blind Guardian זה לא" אבל מעולם לא יצא לי באמת לכתוב על אלבום שלהם. וזה מצחיק, כי BG הן אחת מלהקות המטאל האהובות עלי. בכלל.

ויודעים מה? גם עליכם. Blind Guardian (להלן, באמת, רק BG, אני יודע שאתם יודעים שזה מה שאתם קוראים גם כאשר מישהו מנסה לקצר את המילה Background, אתם עדיין קוראים Blind Guardian) היא אחת מלהקות המטאל האלה שלא משנה איזה ז'אנר אתה אוהב, אתה גדלת על לפחות שיר או שניים שלהם, ובמקרים יותר נפוצים אלבום או שניים. נכון, אתה לא יכול לאהוב את התקופת שיבוטים של Helloween בתחילת הדרך, או שכל מה שמגיע אחרי 2002 נשמע לך פומפוזיוני וממש לא מטאלי, אבל BG הוכיחו לכם, כמאזינים, שלפחות במשך עשור וקצת, הם שלטו בכיפה הברזל העולמית הזו בכל הכוח, מהז'אנר אולי הכי מאוס על המטאליסט הישראלי – ועדיין עשו לכולכם בית ספר.

אז לפני כל סקירה, כתיבה או אפילו דיבור על BG צריך לתת להם כבוד של מלכים. Imagination from the other side יצא לפני 20 שנה (וואו, 20 שנה!) והוא נחשב מבחינתי לאחד מפסגות המטאל, לא, המוסיקה הכי טובות בכל הזמנים – כי הוא שילב בכל העוצמה את היופי של ה-Power Metal, העוצמה של ה-Speed Metal, המלודיות של להקות רוק ומטאל שהיו עד כה כמה ליגות הרבה מעל BG, ביניהן Metallica, Iron Maiden, Deep Purple ואפילו Led Zepplin ו-Queen; ואת כל זה הצליחו ליצוק לכדי אלבום אחד מעולה. שלווה בהמון אלבומים מעולים מכל צדדיו. ככל שהעמקתי, כנער וכבוגר, בקריירה הנהדרת של BG, כך אהבתי אותם יותר. הם ההפך הגמור מ-Burzum בצורה מסוימת, שהרבה זמן ייצג בעיניי כל מה שלא נכון במטאל ובמוסיקה בכלל – במיוחד בפאתוס שהתגודד סביבו. Blind Guardian הייתה הפאתוס ההופכי. יש פה רק מוסיקה. יש פה רק מוסיקה שנכתבה בגלל הרבה אהבה למוסיקה, לרוק, למטאל, למוסיקה קלאסית, למוסיקת פולקלור, לסיפורי עם וסיפורי אגדות ועדיין כל כך לא מסוכן וכל כך נעים לכל מאזין, שהיה משהו שלמרות שהוא כל כך וניל במושגי המטאל של היום, הוא היה קרוב לבלתי מנוצח.

אבל את הקונספט האגדי הזה אי אפשר לשמור לאורך זמן בעולם הרוק המודרני. אגדות סופן ליפול או להתגלות כסיפורי מעשיות ותו לא. משום מה ל-BG לא הייתה את הנפילה המטאורית הזו. אחרי Night At The Opera ב-2002 הם פחות או יותר פשוט הורידו הילוך ביצירתיות ובתשוקה ליצירת מוסיקה. במקום אלבום של פעם בשנה הם עברו לאלבום של פעם בשנתיים, ואז בארבע, ואז בחמש. כאשר הלהקה פעילה שלושה עשורים – ובעשור האחרון הוצאת רק שני אלבומים – יש פה כבר סוג של הצהרה. המוסיקה היא לא מה שהייתה פעם, ואין טעם לנסות לשחזר את חדוות היצירה של העבר.

האמנם?

Beyond The Red Mirror, אלבומה החדש של BG הוא מה שהובטח לנו בתור עטרה ליושנה של ענקית ה-Power Metal האהובה ביותר בהיסטוריה. אני מניח שלא ייקח הרבה זמן עד שיובהר לנו שדווקא הייתה זו BG ולא Helloween שקירבה את כל לבבות המאזינים של אמצע שנות ה-90 ואלך, והוכיחה להם שאפשר לעשות Power Metal גם מנוע של להקת Thrash Metal ועדיין לשמור על אלמנטים של מוסיקה קלאסית, לעזאזל – לפעמים גם עם מקהלות וכינורות וחלילים וכו'. מה ש-Helloween ייסדו עבור Blind Guardian, לקחו אלה והפכו את הנוסחה למושלמת. אבל הדיון של BG נגד האימא הרוחנית שלה Helloween היא מקום לדיון אחר. כעת אנחנו מדברים על איכות אלבומה החדש של BG. ובקצרה, אין פה אכזבה, אבל יש פה מנה מתוקה-מרירה של מציאות.

במשך ארבע שנים שקדו הגרמנים של BG ליצור אלבום מופת, כמו בימי עבר. מה שלקח להם פעם שנה וחצי בקושי של כתיבה, הקלטה, הפקה והוצאת האלבום Imagination from the other side, לקח הפעם הרבה יותר זמן. לטענת ההפקה, מדובר פה בניסיון כנה ליצור את פסגת היצירה של ההרכב. נלקחו שלוש (!) מקהלות שונות והוקלטו במקומות שונים, מכנסיות ועד לאולמות הרצאה, ושולבו סימפוניות שלמות של כלי מיתר וכלי נשיפה רק כדי לתת קורטוב נוסף ונפח משמעותי לחלק, כן רק חלק, משירים האלבום החדש. האם זה היה שווה את זה?

אע… ככה ככה.

נתחיל מהבסיס. השיר הפותח – The Ninth Wave הוא BG קלאסי. כן, כמו של שנת 95', למרות שהוא מתחיל עם מכונת תופים וסינטיסייזר, מדובר באפוס ששייך בלי ספק למדרגת היצירה של קלאסיקות העבר של ההרכב. ייתכן שהפומפוזיון הארוך והסימפוני הזה כבר לא מנת חלקם של אלה שמחכים רק לעוד משהו בנוסח Damned For All Time או Somewhere far beyond, אבל הוא בהחלט נותן בראש. הוא מלודי, הוא מהיר, הוא מפציץ והוא מלאאאא בעוצמה של תזמורת שלמה, אולי יותר. זה השיר היחיד שהתחשק לי לשמוע שוב ושוב, די בדומה לאלבום הקודם של ההרכב מ-2010, עם השיר Sacred World, אשר גם הוא השתולל, אם כי בסטנדרטים מעודנים הרבה יותר, לעומת אותו "גל תשיעי".

האלבום הוא אלבום נושאי, אלבום קונספט, בו ישנו מסע ארוך ומפרך על מנת למצוא את השער היחיד הנותר פתוח בין העולם הזה לבין עולם הפנטזיה שנהיה הו-כה-מציאותי שתואר ב-Imagination from the other side. למעשה, זהו סוג של אלבום המשך לסיפור אשר סופר שם, בו מציאות ופנטזיה מתערבבות, אגדות ארתוריאניות וסיפורי קודש על ירושלים צלבנית נהפכים לאחד ביחד עם מה שקשה לראות מלבד לחוויה פנטסטית, אם כי לא צליחה סיפורית מרשימה.

גם פה הסיפור אינו צולח לדעתי, ולמעשה קצת מקשה על העברת המוסיקה. Twilight Of The Gods, השיר העוקב, מנסה להעלות את ההילוך ולקצר במילים אך מרגיש אחרי The Ninth Wave כלא יותר מ"אקסטרא שיר ששמו עד שיגיעו החלקים המעניינים שוב". דווקא Prophecies עם השם המאד גנרי שלו, והשיר שמאד בלבל אותי At The Edge Of Time (כי למה לכל הרוחות לשים שיר עם שמו של האלבום הקודם שלכם? כדי לבלבל וזהו?) מעלים את ההילוך קצת מבחינת מלודרמה וביצוע, וידידינו Hansi סולן הלהקה בולט פה במיוחד, כאשר השירה שלו חוזרת לנישה המוכרת והאהובה של שירה מלודית ושקטה לצד צווחות סירנות קורעות מפרשים, ממש כמו ימי עבר.

אם מדברים כבר על ימי עבר, Ashes Of Eternity גם שם לעצמו את המשימה של לתת בראש בדומה למה שקיבלנו בשירים היותר אגרסיביים של הלהקה עד כה, מה שהיה כמעט וחסר בנוכחותו בעשור וחצי החולפים. נכון, זה לא בדיוק Welcome To Dying, אבל זה לא רע בכלל.

מפה הקצב קצת יורד. אני לא יודע אם זה אני שמזדקן או אם זה הדרישה המוסיקלית שמקשה עליי, אבל שירים כמו The Throne או The Holy Grail כבר בקושי מזיזים לי. זה מרגיש לי הרבה יותר כמו BG העייפה של A Twist in the myth מאשר ה-BG האנרגטית של תחילת האלבום.

למרות ש-Miracle Machine, אחת מהבלדות השקטות והאיטיות ביותר בקריירה של ההרכב, היא גם אחד מהשירים הקצרים באלבום, הוא מגיע בשלב כל כך מאוחר אחרי מלחמת התשה מרובה שכל מה שנשאר לי זה לקוות שהוא יסתיים מהר. העובדה שמדובר כנראה באחת מהבלדות החלשות ביותר של ההרכב זה גם אלמנט שצריך לשקול.

Grand Parade סוגר את האלבום באותה העוצמה שבה נפתח, ואפילו קצת מעליה, ובלי ספק עומד בתור השיר החזק באלבום. מי שהתגעגע לרגעים המלודרמטיים והמתוזמרים האלה, שנשמעים כמו 100 אנשים המנגנים בתזמורת שלמה ומפציצים את האוזניים ביחד עם להקת מטאל משובחת, השיר הזה הוא הביטוי המוחלט ליצירה הזו של BG, ומפה אנחנו נשארים בעיקר עם מסקנות.

מה המסקנות שלנו בעצם? ש-Blind Guardian עדיין יודעים לכתוב ולבצע מוסיקה, שאולי עם קצת מזל וקצת נכונות וקצת יותר זמן פנוי אני אשב ואקשיב לה בפרטי פרטים יום אחד, ואבין שיש פה דברים שחמקו מאוזניי ושהם לא פחות מגאוניים – אבל אחרי שתיים שלוש וארבע שמיעות אני עדיין מסיים עם הלשון בחוץ וצריך לפרק את ההאזנה שלי לשתיים. זה לא שהאלבום ארוך מדי – או נותן יותר מדי מאותו הדבר, להפך – הוא מנה דגושה של מסעדת גורמה שלא ציפית להכיל כל כך הרבה ממנה ואתה מקווה לחתוך אותה לחתיכות קטנות יותר.

בשורה התחתונה, זהו כנראה האלבום הכי טוב של Blind Guardian מאז, נאמר כדי לא לעצבן אף אחד, Night At The Opera ב-2002, מה שעושה אותו האלבום הכי טוב בעשור האחרון. כשאתה מוציא שני אלבומים בעשור זה לא הישג כזה מרשים, אבל הרמה של BG נשארת גבוהה, מרתקת ועניינית. הם עדיין מוכיחים שאין שני להם בתחום – ושכנראה עד מותם הם יהיו להקת ה-Power Metal המועדפת לא רק על חובבי ה-Power אלא על כולם, אלא אם Sabaton באמת יצליחו לעשות להם עם הזמן איזה מחטף.

מומלץ לא רק לחובבי הז'אנר – אבל עדיין לא מגיע למרגלות הקלאיסקות של פעם.