Blood Cult – We Are The Cult Of The Plains

ישנן להקות שלעד יישארו נחלת האנדרגראונד. יהיו להן את קהילת המעריצים הקטנה והמושבעת שלהן, את הקלטת הדמו-קסטה פעם ב-5 או 6 שנים, ופעם בעשור בערך הופעה באיזה מועדון מטונף מול ארבעה וחצי איש. כמעט כולם מתחילים ככה, אבל השאלה היא לאן הם מתקדמים בהמשך. הרבה עולים מדרגה או שתיים ולאט לאט זוכים בקצת תהילה, גם אם זה בתוך הקשת הסופר-רחבה שנקראת "אנדרגראונד". יש את אלה, ובכן, שהאופציה השנייה היא נחלתן ומשמעותה היתקעות במקום, בלי יותר מדי תזוזה לשום מקום וגם, ובכן, להסתפק בבינוניות. אולי זאת הלהקה, אולי זאת אלת הגורל, אולי זו סתם עצלנות.

לכן אתחיל מהסוף ואגיד שכזו היא Blood Cult. החבורה האמריקאית נוסדה ב-94' וכבר שנה אחרי זה הוציאה את הדמו הראשון שלה, כשעשר שנים לאחר מכן הוחלט בלהקה להוציא את We Who Walk Behind The Rows, דיסק מלא ראשון שהיה, לכל הדעות והגוונים, פחות מממוצע. עם ספליט ברקע והחתמה ב-Moribound, אולי משהו השתנה. הסגנון ש-Blood Cult מנגנים, למי שלא שמע בעבר (ובכל זאת אניח שזה הרוב) הוא בפשטות, בלאק נ' רול לא מתחכם, מקפיץ, שופע השפעות ת'ראש מכובדות, הפקת אסלה ממוצעת וחגיגת רדנקים שלמה לכבוד השטן וחבורתו.

השיר שפותח את האלבום הוא "My Forest Home" שבתחילתו חשבתי שאני מתעסק פה עם עוד סתם להקת בלאק מטאל מכוערת וסרוחה, כשאני צריך להגביר את הווליום יותר מבדרך-כלל כדי להבין מה הולך שם מרוב עמעום על ההקלטה. ובכן, זה כמעט המצב, אבל לא בדיוק, כמו שקורה בעיקר בשיר "Devil's Sabbath", שם הריף הפותח כאילו שנלקח מהקלטת רוק אמריקאי מיושנת וככה גם מרבית הקצב והמבנה של אותו שיר. כמעט הכל כאן אולדסקול, עד שלפעמים נדמה שהלהקה מנסה בכוח להיכנס לתוך התבנית הזאת, החל מהעטיפה הסופר-מגניבה ועד לאימרות הנכונות בעיקרן בעמוד ה-MySpace שלה שמדברות על אלבום עם מטאל שטני אמיתי, ללא טריקים אה-לה ג'ין סימונס, צבעי פנים, וללא טיפת השפעות של מטאל סינטטי של שנות האלפיים (בתרגום חופשי). ובכן, החבר'ה צודקים.

לא תמצאו כאן השפעות כאלה, לא תמצאו כאן שום פרוגרסיה משום סוג שהוא, וגם לא מלודיה שתנעים לכם את הזמן. עם זאת, החבר'ה מאילנוי קצת שכחו שבדרך כדאי לעשות מוזיקה שתעניין ולא סתם תיראה כמו מאמץ ליצור משהו "קאלט". כמו שהם מדגימים בשיר "Ludi Ceriales" או בשיר הנושא הרביעי – הם ממש מצליחים בכל מה שקשור בעשיית רוק נ' רול שטני ורע מבחינת הגישה וכל מה שמסביב, אבל התכל'ס האמיתי, שזה משהו קטן ושולי שאמור להיקרא "בלאק מטאל", לוקה מעט בחסר כאן. אין כאן לא את המהירות, לא את האווירה, לא את הברוטאליות שאמורה להיווצר בשירים – כלום ושום דבר שיצביעו על השתייכות האלבום הזה לז'אנר הבלאק מטאל. נכון, הלכתי רחוק והגזמתי בכוונה. יש דבר אחד, וזה הסאונד ש-Reverend מוציא לעבר המיקרופון וכסולן הוא אחלה.

מה שכן, חלק מהשירים שכאן ממכרים ביותר, בגלל היותם מעט דביליים, כדוגמת "Illionisan Altar", שכולל בתוך עצמו מקצב שיגרום לכם לקפץ כמו שיכורים, גם אם אתם לא ואני לא בטוח כמה זה טוב או כמה התכוונו לכך הרנדקים הנ"ל. האלבום ממשיך בקו הכללי שלו כשככל כשמתקדמים לסוף, המילה "איכותי" נשמעת כמו משהו מרוחק, עמום ומטושטש, כמעט כמו המוזיקה, בין אם ב-"Necromance" או "Never Said Goodbye" שחותם את האלבום בניסיון נוסף לייצר שיר בעל מקצב שייזכרו אותו רבים וטובים, אבל נכשל ובענק. זה היה יכול להיות אחלה אלבום רוק, אם הוא לא היה מתיימר לערבב בתוכו בלאק מטאל. כל הכבוד ללהקה שקיימת כבר מ-95', רק חבל שזו תוצאת המאמצים שלה.