Bonded By Blood – The Aftermath

זה קצת מצחיק לראות להקות Retro-Thrash נאבקות בתהליך שמכבה את הגל הזה. כאילו, לא באמת מצחיק, אפילו קצת עצוב – במיוחד בתור חובב סוגת ה-Thrash לדורותיה – אבל הייתה סוג של תחושה באוויר של שנת 2008 שהבעיה האמיתית שגרמה ל-Thrash Metal לגווע ב-1992 ולמות קומפלט ב-1994, היא שהלהקות החשובות והעיקריות בז'אנר הלכו לרעות בשדות זרים. Metallica Megadeth ו-Testament היו אחרי אלבומם המצליח ביותר מבחינה מסחרית (במקרה של Testament – נכון לאז) שהציג גרסה עדינה, מלודית ומרוסנת יותר של המטאל שלהן – דבר שהוא לגיטימי אם הוא נעשה במינון נכון. אפילו Exodus שחרטה על דיגלה לעולם לא להתפשר – הוציאה אז את Force Of Habit שאפשר לומר עליו מה שרק רוצים – אבל אין ספק שהוא היה האלבום הכי –איטי- של הלהקה. ב-1994 היינו עם אלבום על גבול הגראנג' של Anthrax, להקות כמו Morbid Angel הופכות למעצמות בעוד Pantera ו-Machine Head מצד שני משתלטות על מצעד הפזמונים – אבל כל זה הוא בעצם ריב על הפירורים שהותיר אחריו הגראנג'. עם כל כך הרבה פזילות לכיוונים אחרים – חשבו לעצמם נערים שרק נולדו באלו השנים פלוס מינוס – מה הפלא שהז'אנר נפח את נשמתו, ולמצוא להקת Thrash חדשה אחת בטעם של פעם הפך למסע מפרך בשנות ה-90 המאוחרות וה-2000 המוקדמות. אז הילדים שגדלו על המוסיקה הזו החליטו לעשות את הגרסה שלהם לאותו הדבר. כן, מי שיתאמץ ממש-ממש חזק ימצא הבדלים מוסיקליים בין Nuclear Assault ל-Gama Bomb, אבל הרעיון הוא אותו רעיון.

ואז גילו הלהקות הללו על בשרן שזה לא היה הגראנג' שהרג את ה-Thrash Metal. זה היה ה-Thrash Metal בכבודו ובעצמו שעשה את זה. יותר מדי להקות שנשמעו אותו הדבר. רק הגל האמריקאי הוא מספיק כדי לשרוף עליו יום שלם. Faith Or Fear, Forced Entry, Faith Fails ושאר להקות (ואלה רק השמות ששלפתי סתם מהאות F) היו פתאום כל כך הרבה להקות שרצו להשמע אותו דבר, שאיפשהו למאזינים נמאס. תחשבו כמה להקות Deathcore יש היום, גם Metalcore היו לפני שנתיים-שלוש, תחת כל עץ רענן ? אז ככה זה היה, תתפלאו או לא, עם ה-Thrash Metal. הוא המאיס את עצמו. ואז החל הגעגוע לז'אנר אשר נתן לגיטמציה ללהקות כאלה לעבוד. חלק מהן עובדות מעולה כמו Evile המגוונת, Gama Bomb המצחיקה, Hexen המקורית ו-Havok העקשנית, אבל חלק אחר – לדוגמת Bonded By Blood – עושות את זה סתם כי זה מה שהם אוהבים ומכירים. אם יש חוק אחד ב-Thrash Metal שאני חושב שראוי לכבדו מאז ועד היום הוא – לעולם, אבל לעולם, אל תעשה Thrash Metal אם זה לא בדם שלך. אם זה לא הדבר שאתה הכי רוצה לעשות בעולם ומוכן לשבור עולמות ולהפוך שולחנות משרדיים כדי שהמוסיקה שלך תהייה הדבר שהוא הכי טוב, והכי בועט והכי משכנע בעולם. אין דבר כזה לעשות Thrash Metal "כמו הגדולים", כי ככה מתנהגים חוקי הז'אנר. יש או לעשות את זה כמו שאתה רוצה לעשות את זה ועד הסוף, או לא לעשות את זה בכלל.Bonded By Blood כנראה לוקחים עצה שכזו בערבון מוגבל בלבד.

זה לא שהאלבום שלהם גרוע. ממש לא, אבל הוא לא מספיק בועט, לא מספיק משכנע ולא מספיק טוב כדי שמי שבאמת אוהב Thrash Metal יטרח לחזור אליו בעתיד. היתרונות של האלבום ? החליפו את הסולן המעצבן במישהו עם קול מאד יותר נגיש, שמנסה להשמע כמו נקודת האמצע בין Nuclear Assault ל-Forbidden – ועושה את העבודה, אהה, בסדר. הוא נשמע קצת לא קשור, קצת לא מחובר למה שהוא אמור לבצע – וכריזמה בטח שאין לו. אבל הוא לפחות לא נשמע כמו השכן הרגזן מהקומה למעלה, אז זה כבר יתרון. מבחינת ההפקה של האלבום – Bonded By Blood החליטו ללכת על הכיוון המודרני בהפקה עד הסוף. אני בספק אם יש שם מכת סנייר אחת שלא עברה קירצוף מחדש לקולו הנעים של הטריגר, ובעוד את זה אני יכול לקבל כי הקלטת איכות שתעמוד בסטנדרטים של השוק היום בלי טריגרים בכלל זה קשה עד בלתי אפשרי ללהקה צעירה – הגיטרות כוונו לכיוון תת-קרקעי שמאפיין יותר להקות כמו Slipknot מאשר Death Angel. דווקא השינויים האלה באים לטובת הלהקה. ריפים שנשמעים כאילו נלקחו מלהקות Nu-Metal שמנסות לעשות Thrash – אבל עם מקצב ושירת Thrash יוצר שעטנז ביניים מוזר ומעניין – שהוא לא בהכרח רע, אבל הוא גם לא מספיק טוב.

הבעיה העיקרית של האלבום The Aftermath של Bonded By Blood היא שבגדול אין פה אף שיר לישועה שאפשר להגיד שהוא הפצצה של האלבום. אין פה באמת שירים טובים. יש ריפים טובים מדי פעם, וסולואים בסדר, וקטעים שיגרמו לחובבי הז'אנר לעשות פוגו בהופעות – אבל אין פה יצירות שילכו איתנו הלאה. אפילו לא ברמה של Blast Radius של Hexen או Infected Nation של Evile. פשוט… סתם שירים. יש פה שירים יותר טובים מהשאר. Shepherds Of Rot בעל פזמון מגניב, Crawling In The Shadows מתקתק יפה עם הטאץ' היחודי שלו, Among The Vultures הוא אולי השיר הכי טוב באלבום והיחיד שעובד מתחילתו ועד סופו – אבל יש פה כל כך הרבה פילרים שזה מרגיז.נדמה שהלהקה הייתה יותר לחוצה להקליט אלבום חדש עם הסולן החדש שלהם ובכך להתקדם קדימה אל סיבוב ההופעות הבא בהרכב החדש שיגרום לסולן החדש להרגיש בבית (הרי רק לפני שנה יצא האלבום הקודם שלהם, מה הלחץ ?) אבל בחופזה הזו – נדמה שמשהו שם אבד. Bonded By Blood עושים Thrash Metal אבל נדמה שהם שכחו לעשות אותו באהבה. ואתם יודעים, Thrash Metal זה כמו חומוס וכו' וכו' וכו'.

יצוין לרעתם של Bonded By Blood הקאבר המדויק ל-Killing In The Name Of של Rage Against The Machine. נכון שלא קל לעבד קלאסיקת רוק כבד אלטרנטיבית שכזו – אבל שלהקת Thrash Metal שכל מה שהיא מציגה בארסנל האומנותי שלה היא כמה טוב היה באייטיז, עם כל ה-B-Movies, הקומיקס הזול והסייבר-פאנק, ציפיתי לשמוע את השיר עובר "שינמוך" מ-Funk Metal ל-Thrash אגרסיבי וברברי, וקיבלתי פשוט ביצוע כמה שיותר קרוב למקור. זה נשמע טוב, מוקלט טוב ונשמע הגיוני – הבעיה היא שזה הדבר הכי טוב באלבום בעצם, וזו תעודת עניות ל-Thrash הדליל של The Aftermath.