Broken Hope – Omen of Disease

אם הייתי עושה מבחן בדת' מטאל לפני שנתיים שלוש סביר להניח שהייתי נכשל. Death, Cannibal Corpse, Autopsy הן כן להקות ששמעתי ואני אוהב, אבל אף פעם לא התעמקתי בתוך הקרביים של הז'אנר. בשנים האחרונות אני מנסה לשנות את זה ולהעמיק בשולי הז'אנר, גם בשל העובדה שבתור כתב לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בור בנושא וגם עקב חברים סביבי שבקיאים בנושא שהכירו לי דברים חדשים ולהקות שהכרתי באיחור אופנתי(מתבייש לספר שאת Alters of Madness שמעתי בצורה רצינית רק לפני שנה וחצי) לסיכומו של עניין, אני עדיין מחשיב עצמי "צעיר" בז'אנר ושמח ללמוד ולהכיר כל יום מחדש הרכבים מעניינים.

שמחתי לקחת על עצמי את הסקירה של אלבומם החדש של Broken Hope, ועל הדרך גם להכיר קצת את הלהקה. מדובר בהרכב דת' מטאל קלאסי משיקגו, שתמיד נמנה במעגל השני של ליגת העל של הז'אנר. הם אומנם קמו בסוף שנות ה-80' ונהנו מההצלחה של הז'אנר בשנות ה-90' המוקדמות, אבל הלהקה אף פעם לא ממש עלתה על הגל והפכה לשם ששגור בפי מטאליסטים כמו ענקיות הז'אנר. מדוע ולמה? המון מזל רע. החל ממתופף שגנב כספי Merch של מעריצים מבלי לשלוח להם את הסחורות והועף מהלהקה, יחסים עכורים בתוך הלהקה עצמה שגררו פירוק ויחסים בעייתים עם החברים שלהם לז'אנר(כולל Deicide שהסתכסכו איתם מחדש לאחרונה והשלימו לבסוף) ובעיקר מוזיקה שהייתה טובה, אבל לא מספיק טובה בשביל להזכר הלאה לדורות הבאים בשורה הראשונה של הז'אנר.

עם זה לא הספיק בשנת 2010 הסולן של הלהקה Joe Ptacek התאבד ועיכב עוד קצת את האיחוד האפשרי שלהם, שקרה לבסוף בשנה שעברה. מה שגרר את האלבום שנדבר עליו היום שהוא בעצם הנסיון שלהם לחזור לתודעה של חובבי הז'אנר.

אחרי Intro די מחורבן שפרט לרעשים סטטיים אינדסטריאלים לא מכיל שום דבר ולא תורם לשום דבר מגיע למעשה השיר הראשון באלבום, Womb of Horrors שמתחיל כמו הפצצת ת'ראש מודרני לכל דבר ואף הייתי מרחיק ואומר שהוא הזכיר לי את החברים ב Hammercult, לפחות עד להתחלה של שירת החלחולים של Damian "Tom" Leski, שנכנס להרכב בתור הסולן הקבוע ומוכר למי שבקיא בז'אנר בתור הסולן של Goregasm. אני לא מעריץ גדול של שירת ה "ברי ברי" הכל כך מוכרת בברוטאל אבל משהו שם עובד, אני יכול לא להתחבר לזה אבל המוזיקה עשויה היטב גם אם השילוב של נגינת דת'-ת'ראש עם שירה כזאת קצת מוזר. לקראת הדקה השניה נכנס סולו גיטרה יפהפה שכאילו נלקח מאלבום של Machine Head שמוסיף המון פלפל וצבע לשיר וסוגר אותו נחמד ובטעם טוב. אך עדיין ישנה הרגשה של מישמש סגנוני קצת מחופף.

Ghastly השלישי מתחיל עם ריף נהדר, ממכר ומודרני. פה כבר הלהקה נשמעת קרובה יותר לנציגות הצעירות יותר בז'אנר; יש פה קצת Aborted, קצת Decapitated ואפילו אגזים ואומר שיש פה טאץ' דג'נטי קליל. ניכר שהם סופגים השראה מרובה מהסאונד היותר מודרני בברוטאל דת' שאותו גם BH עצמם עזרו לצקת. הם צולחים את המכשול של לעשות כבוד לצעירים מבלי לגנוב או להישמע זקנים וגם אם אין פה טיפה של מוזיקה מקורית זה עובד אחלה ומהווה אחד השירים הטובים באלבום.

אחרי The Flesh Mechanic שהולך גם הוא על הנוסחה הבטוחה של להשאיל מהמודרני ולתת את הטאץ' שלהם אך ללא ערך מוסף של ממש מגיע אחד מנקודות האור הגדולות באלבום. Rendered into Lard עובר מהר מאוד מפתיחה מעומעמת לממתק שנותן בראש כמו שצריך עם ברוטאל-גריינד מעיף שמסתיים הרבה יותר מדי מהר. השיר נגמר במין קטע קריינות הזוי של הלהקה שמציגה משפחת קאניבלים רדנקית בארוחת יום שישי וכלל ברכת המזון עם תודות לג'פרי דאמר וריבים משפחתיים. מצחיק.

Omen of Disease עושה כבוד לדת' היותר איטי של פעם ולרגעים היותר מחליאים שלו, ממש חזרה בזמן אל ההתחלה של הקריירה של הלהקה ולמוזיקה שהם עשו פעם. כך גם השירים האחרים, אבל שם בערך האלבום הזה מאבד אותי. זה מתחיל להשמע כמו המון דת' מטאל אחר ולאו דווקא מעניין. זה נשמע טוב, זה מנוגן טוב וכביכול זה אמור לעבוד אבל משהו שם לא עושה לי את זה. האלבום ממשיך עם כמה שירים די גנריים שאף אחד מהם לא תפס לי את האוזן פרט לשיר הלפני אחרון Choked Out and Castrated שכן מכיל עוד כמה הברקות טכניות מעניינות שמעוררות קצת עניין בבליל הברוטאל דת' הדי יבש של החלק השני של האלבום.

חמישה אלבומים בשרוול ו25 שנות נסיון מורגשים היטב וניכרים כאן, אבל בכל זאת הקאמבק של Broken Hope לא הולך כפי שהם ציפו. עם שם רע שהולך עקב מעשיות טורים שהיו להם לאחרונה ועם אלבום די בינוני, נראה שהחזרה של ההרכב לעניינים לא תחזיק הרבה זמן. אולי עם אלבום יותר מגובש והבנה שבשנת 2013 בשביל למכור דת' מטאל אתה צריך לתת למעריצים יותר מערך נוסטלגי שחוק ועטיפה מגניבה, היה פה מוצר טוב יותר. אבל גם בשמיעה השמינית בערך Omen of Disease לא מצליח ממש לעניין אותי פרט לכמה שירים בודדים. אנשי הברוטאל דת' הקנאים יהנו, שאר העולם יכול לחיות עם האלבום הזה ובלעדיו.